אני נראה כמו ערבי. גם בישראל יש מקומות בהם אני נראה כמו ערבי. יש לי זקן שחור, עיניים שחורות ושיער שחור. אני לא לובש חליפה שחורה, לא חובש כיפה שחורה וגם לא מגבעת שחורה, כך שאני לא יכול להיחשב ש"סניק. באוטובוס לרמת-השרון יש מספר נשים שרואות אותי ומתקלף להן האיפור מהקמטים מרוב פחד. אני מאוד נהנה לנסוע לרמת-השרון, למרות שאין לי מה לחפש שם. גם בגרמניה, כמו ברמת-השרון, אני ערבי. אני יודע את זה בגלל התקשורת המיוחדת שלי עם מוכרי השווארמה. פעם עמדתי והסתכלתי כיצד לבנוני מוכר מנה לנורדית אקזוטית בת 70. היא שאלה שאלות על הבשר. הוא ענה בצחוק לגלגני. היא המשיכה לשאול, מצביעה על החריף. הוא הבטיח לה בביטול שזה טעים, והטיח כמות ענקית לתוך הלחמנייה. נדמה שהוא זמם לחסל אותה. בין לבין הוא שלח אלי מבטים משועשעים.

עליתי בבוקר על הרכבת התחתית לכיוון מרכז העיר מינכן. ברכבת נסעה גם אווה. היא גרמניה, בעלת פנים נאות, שיער בהיר ונעלים יקרות. ברכבת התחתית של מינכן נוסעים ביום עבודה רגיל כ 900 אלף איש, שממתינים בתשעים ושתיים תחנות. הרכבת התחתית נבנתה לקראת המשחקים האולימפיים בשנת 1972. אווה ישבה ברכבת וקראה ספר. היא בדרך לעבודה. עורכת גראפית במגזין תרבות פמיניסטי. יש לה קביעות ודעות מגובשות.
התיישבתי לידה. הרכבת הספיקה לעצור כבר בשתי תחנות. אנשים עלו וירדו, ירדו ועלו, במבטים כבויים ובהתנהלות מדויקת. שקט רגיל, הדומה לזה של אתמול ושלשום. הצצתי בספר של אווה. בראש העמוד התנוסס הביטויDie Zweite Intifada .

שאלתי את אווה אם הספר שהיא קוראת מעניין אותה. היא בחנה אותי בעיניים ירוקות, וענתה שכן. המשכתי להציק ושאלתי לשם המחבר. היא הציגה את הכריכה והתברר שזו הייתה ביוגרפיה על ערפאת. "ערפאת" פלטתי, "אמממ". היא התעלמה מהערותיי, בדקה את שם המחבר ואמרה לי אותו. שאלתי אותה מה דעתה על ערפאת. היא ענתה שהיא לא מסכימה עם כל מה שכתוב בספר, והתמתחה בחשיבות.
חייכתי אליה וגירדתי את הזקן השחור שלי. שאלתי אותה מה היא חושבת על הסכסוך. היא אמרה שהפלשתינאים מסכנים, שהם קורבנות. הצגתי את עצמי בתור פאהד ושאלתי אם נוכל להיפגש שוב מתישהו. היא חשבה קצת. לפני שהיא ירדה מהרכבת קבענו להתראות בערב.

המתנתי לה בקפה בלודוויג שטרסה. כשהיא הופיעה, גררתי כיסא והצעתי לה לשבת. אחר-כך הזמנתי לשנינו לשתות. היא בחרה משקה צבעוני בכוס גדולה עם רגל ומקלות מצופים נוצצים שהתנשאו מתוך הנוזל הכתום. את האננס היא הציעה לי. סירבתי. היא נעה בכיסאה בחוסר נוחות, הביטה סביבה ונשכה את שפתיה. על הבר ישבו שלושה גברים ורוב השולחנות היו ריקים למעט שניים. אחרי שסקרה את השולחנות בקפה, היא סיפרה לי על העבודה שלה ופרשה את הדעות שלה, גאה בהן מאוד. המגזין שהיא עובדת בו עסק בתערוכות, במיצגים, ופרסם מאמרי ביקורת רדיקאליים ופרוגרסיביים - כך אמרה. במגזין מעודדים יצירה של נשים ובעיקר, הוסיפה בגב זקוף ואצבע מורה, יצירה של נשים באזורים מתפתחים. משם, המשיכה ללהג על אומנות וזכויות נשים בכל מיני מקומות בעולם, תבעה לשחרר את האדם שבאישה.
אחרי שהמלצר פנה לשולחן אחר, אווה שאלה לגבי דעתי על פמיניזם. השענתי את גופי אחורה, צמצמתי את עיניי והטלתי עליה מבט מאיים, דורש ממנה לחדד את השאלה. היא שאלה אם אני נגד מילת נשים. עניתי שזה ברברי. ומה דעתי על רעלות. אמרתי לה שהן, הנשים, בוחרות בעצמן לעטות רעלה. היא ניקתה את הגרון.
"ולחץ משפחתי!" פסקה בקצרה.
שתקתי. עיניה הירוקות ננעצו בי ובשפתיים חתומות היא תבעה תגובה.
ניגבתי במכנסיי את הזיעה שבכף-ידי ונמלטתי ממבטה. אולי היא לא רוצה להיות האישה הקטנה הערב חשבתי. ניסתי להניח מה פאהד היה עושה כשהעמדה המאצ'ואיסטית נתקלת בהתנגדות שכזו.
כיווצתי את כפות רגליי ואמרתי בכעס, "משפחה, מה כבר את מבינה במשפחה ערבית". היא נרתעה. "אולי אני באמת לא מבינה", אמרה והוסיפה צחקוק מתנצל. "אולי תספר לי על זה קצת, פאהד".
הזין שלי התקשה במהירות. לגמתי מהבירה בתנועה איטית, מתענג על חמימות חלק גופי התחתון.


"יש לי חמישה אחים", פתחתי. "אחי הגדול הוא מהנדס בכיר בחברת בנייה. הוא מרוויח הרבה כסף, ועושים לו כבוד גדול בבית. אני השלישי ויש לי עוד שני אחים קטנים בכיתות השלישית והרביעית. יש לי גם שלוש אחיות. הן עכשיו בבית. שתיים כבר נשואות, לגדולה יש שני ילדים חמודים. אני כבר דוד. השנייה בהריון, חודש חמישי. יש לי גם דוד כאן בגרמניה, הוא חי בהמבורג, בבית גדול, והוא סידר לי להיות כאן. אמר שאפשר ללמוד כאן, אז באתי ללמוד הנדסה. אחר-כך, אחזור הביתה ואח שלי יסדר לי ג'וב בחברה". היא חייכה אלי. השפתיים שלה נותרו דקות ונוקשות. החזרתי חיוך אבל לא הצלחתי להישיר מבט.
"נשמע שאתה אוהב את המשפחה שלך, אתה מתגעגע?" היא שאלה.
"כן, קצת. קשה לפעמים בגרמניה, אבל צ'יק צ'ק אני גומר את הלימודים וחוזר, בלי בעיות. בבית טוב יותר, אבל גם פה בגרמניה טוב, יפה כאן. אל תעלבי".
"לא, לא, אני לא נעלבת, זה בסדר" צחקה, "אתה חמוד".
מתחתי את כתפיי לאחור וסקרתי במבט קשוח את הסביבה. אחר-כך כיווצתי קצת את הפה בחשיבות ואמרתי "את יודעת, פה בגרמניה יש לאנשים הרבה כסף, אבל הם לא יודעים לתת כבוד. לא כולם, אני מתכוון, אבל הרבה. תראי, אנשים פה לא שומרים אחד על השני, כל אחד כאן לבד. אצלנו, כל המשפחה מאחוריך, מה שלא תעשה".
אווה התרככה וענתה בקול שקט, "כאן יש תרבות קצת אחרת, פאהד, בגרמניה החוק שומר עליך. אבל אני לא רוצה לדבר איתך על דברים כאלה עכשיו". ואז שלחה את ידה למרכז השולחן ושאלה "אתה מרגיש איתי בנוח, פאהד?".
קרבתי את ידי עד שנגעתי במגע מלטף בידה ועניתי בקול ברור ותקיף "את יפה, יש לך עיניים יפות".
אווה הביטה בעיניים השחורות שלי וחשבה מה לומר לפאהד. לאחר שתיקה קצרה היא שאלה אם אני מוכן לשמור עליה הערב, כבר מזמן היא לא הרגישה שמישהו שומר עליה. רציתי להפליץ באותו רגע. אבל חששתי שעם המאמץ אשתין במכנסיים, בגלל הבירה. כבר עשרים דקות לחוץ לי שם. עניתי בחיוב וחיזקתי את הלחיצה בכף-היד. קיוויתי שהיא לא באמת מחפשת הגנה, ובמקביל לחשתי לפאהד שהוא מלך ואני אוהב אותו.
הקפה התמלא. "בוא נלך מכאן", אמרה אווה. סיכמנו שנעלה אליה לשתות עוד קצת. נמשיך את השיחה הזאת כי היא מאוד מסקרנת אותה. הבית שלה קרוב יותר. רק ארבע תחנות ברכבת התחתית. אחרי שהמלצר השאיר את החשבון פתחה אווה את תיק הצד שלה ואני הזדרזתי לשלוף ארנק ולשלם. "לא צריך", עצרתי אותה בתנועת יד. היא הביטה בי מהורהרת לרגע ואז חייכה חיוך מתוק ואספה את שערה.


ירדנו במדרגות הנעות לאולם המרכזי של תחנת מרין פלאץ. ביציאה מהן, פאהד הראה לה את גבו, משוויץ - מותח את כתפיו החטובות, אבל אני ידעתי שהיא בודקת לי את התחת, התחת השעיר שלי. כשהגענו לאולם, נזכרה שנגמרו לה הסיגריות. נשענתי בינתיים על המעקה והתבוננתי באולם המרווח עד שאווה תחזור ממכונת הסיגריות. עמד שם ריח חריף של קיא. על הרצפה ישב זקן, עטוף שמיכה ישנה. הוא מכר חוברת אדומה שיוצאת פעם בשבוע וכל הדפוקים של העיר מנסים למכור אותה. זו היתה הדרך היחידה להשיג את החוברת. שני בריונים במדים ירוקים שוטטו באולם: משטרת בוואריה. מדי פעם חלף עובר אורח בהליכה מהירה, ירד במדרגות לתפוס רכבת שעמדה לצאת מהרציף. חשבתי להדליק סיגריה. אבל אסור לעשן באולמות האלה. כעבור מספר רגעים ניגשו אלי שני הבריונים בירוק. שייסה. זה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו. זה כבר קרה לי פעמיים. הם כל הזמן נטפלים אלי. שואלים שאלות והולכים. באים בגלל הזקן השחור. הולכים בגלל הדרכון הישראלי. רק שעכשיו אני לא יכול להוציא את הדרכון הישראלי. אווה עלולה לחזור כל רגע.
הם התחילו להתעסק איתי. מאיפה אתה? מה אתה עושה בגרמניה? למי אתה מחכה? תראה תעודה! עמדתי מולם נבוך. מול השוטרים בגרמניה אני לא רק שחור, אני גם נורא קטן. זו הסיבה שאני מעדיף את רמת-השרון על מינכן. שם אני יכול להטיל בחביבות את אימתי על נשות העיר המטופחות והחוק לא יעז להטריד אותי, גם הוא מתעצל להתגלח.
הבריון משמאל שיחק באלה שבחגורתו. "אז אין עליך תעודה, אתה אומר. אתה יודע שהחוק מחייב אותך להסתובב עם תעודת תושב. יודע?!".
שתקתי. בחריץ בין שניהם ראיתי את אווה. אני מקווה שהיא ראתה אותי. השוטר המשיך לשאול "ובעירייה כבר נרשמת?". זזתי קצת ימינה כי הבריונים עמדו ביני ובין אווה. שתבוא כבר, רטנתי. הם חשבו שאני מנסה להתחמק. עכשיו גם הבריון השני נדרך. אווה ראתה אותי. נשמתי לרווחה. היא מיהרה לכיווני, מלאך עם עיניים ירוקות.
"סליחה, יש איזו בעיה?", פנתה בכעס אל השוטרים. הם נרתעו קצת לאחור והותירו לי מרווח לנשום.
"לא, אנחנו רק רצינו לראות את התעודה של האדון כאן" ענה אחד מהם באדיבות.
"למה?" שאלה אווה. "הוא עבר על איזו תקנה?".
"לא, לא", היתמם השוטר. אווה הרימה את גבתה השמאלית לעומתו ושאלה, "אז?". ומיד אחר כך קבעה בנחרצות "שיהיה לכם ערב נעים רבותיי".
הסתובבנו שנינו והלכנו מהם. נדמה לי ששמעתי את השוטרים מקללים. כלבים.

אווה ואני נעמדנו על קצה הרציף. אני בהיתי במסכי הפלזמה שתלויים היו על הקיר מעבר למסילה. ריצדה שם פרסומת ווידאו-קליפית לתכשיר המונע נשירת שיער והתקרחות. גירדתי את הזקן השחור שלי והרגשתי טיפש וחסר אונים. אווה לא הוסיפה מילה על שהתרחש, היא גם לא הביטה לכיווני. גם אני לא רציתי לדבר על זה, רציתי רק שתגיע הרכבת הארורה ונצא כבר מהמקום הזה.

הקרון היה ריק מאדם, כשישבנו התבוננתי בה בתשומת-לב. היא חייכה אלי שוב. הפעם החיוך הזמין, אז חיבקתי אותה והיא התחבאה בין זרועותיי.
הרכבת בלמה בתחנה השלישית, מבטנו שוב נפגשו. היא החליקה את אצבעותיה על צווארי. הזין שלי שוב התקשה. הפעם היא גם שמה לב. היא נלחצה אל גופי, ביקשה שאחזק את אחיזתי. הצמדתי את ראשה לחזה שלי וליטפתי את הפנים והשיער. התחלתי שוב לפקפק במה שאני עושה. אולי כדאי שאגיד לה שלא קוראים לי פאהד ואני בכלל יהודי. הידקתי את אחיזתי, בת-זונה סיננתי.
אווה ליטפה בעדינות את הזקן השחור שלי, העבירה יד רכה כנגד כיוון השערות. היא באמת לא רצתה אותי.
הרכבת נעצרה.

פאהד קם ויצא מהקרון ואחריו אווה. שניהם עמדו על הרציף. אווה תפסה לו את היד והם התחילו לצעוד לכיוון המדרגות הנעות. הם יצאו מהתחנה, והלכו לאורך הרחוב עד לדלת כניסה של בניין דירות. פאהד המתין עד שאווה תוציא את המפתחות מהתיק. הוא נשען לאחור, גופו רפוי ואדיש לסביבה אבל לא מניח לה להימלט מעיניו. אווה פתחה את הדלת. הוא הזמין את המעלית. בתוך המעלית הוא ניסה להיצמד אליה. הניח את ידו על כתפה וקירב את חלק גופו העליון לגופה. אווה צחקה קצת, ליטפה את פניו ביד אחת והדפה אותו קלות בשנייה. כשהם נכנסו לדירה, הזמינה אותו לשבת על הספה ושאלה אם הוא רוצה לשתות משהו. הוא ענה שכן. היא הניחה על השולחן בקבוק יין אדום פתוח ושתי כוסות. פאהד גיחך קלות. אווה הסיטה את פני המלאך שלה והביטה בו במבוכה, "מה, מה קרה?".
"לא כלום" ענה פאהד. על מדף הספרים מולו עמדו ארבעה פסלוני עץ אפריקאים בזקפה מלאה, ותמונות של אווה עם חברים ממסע כלשהו. האור היה מעומעם ושני נרות דלקו. היא חזרה עם חוברת דקיקה בכריכה לבנה, התיישבה לידו וחייכה. פאהד מזג יין והם השיקו את הכוסות ולגמו לגימה.
"אולי מתחשק לך לקרוא לי מהחוברת הזאת, היא שוכבת אצלי כבר הרבה זמן", אמרה אווה. היא מסרה לו את החוברת והביטה בו. פאהד הניח את הכוס על השולחן והציץ בדפים.


אלוהים ישמור. מה אני עושה עכשיו. הכול כתוב בערבית. כל מה שאני יודע בערבית זה לקלל.
"את מבינה ערבית?" שאלתי.
"לא, ממש לא, אני רק רוצה לשמוע אותך מדבר בשפה שלך", ענתה מבודחת. "אני שומעת בטלוויזיה לפעמים, בכל מיני כתבות פרופיל על . . . נו, אתה יודע. אבל אני לא מצליחה להתרכז בשפה. גם בקמפוס שלמדתי שמעתי כמה פעמים ערבית, וזה סיקרן אותי. אולי משך אותי. אני לא יודעת בדיוק מה זה היה, משהו אחר. . . כן, אחר. זה פשוט שונה ואחר. דבר איתי בערבית. בא לי."
פתחתי את החוברת מימין לשמאל והדגשתי זאת בפני אווה. שאלתי אותה למה היא מחזיקה את החוברת. והיא ענתה שחברה שלה שלמדה לימודי אסלאם באוניברסיטה השאילה לה את הטקסטים ושכחה מהם, ושאקרא כבר. אימצתי את מוחי וקראתי לפאהד, אבל הוא התנצל ואמר שהוא פה רק בשביל להיות קורבן ולא לקרוא טקסטים בערבית ושאני אסתדר לבד. הסתכנתי ואמרתי לאווה שזה קצת שונה ממה שהיא שומעת בטלוויזיה, כי אלה טקסטים דתיים. בחרתי עמוד עם כותרת ראשית, והתחלתי לקרוא, כלומר לדקלם: "שמע, מוחמד נביאנו, אללה הוא אדוננו, אללה אחד. ואהבת את אללה אדוננו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", נעצרתי לבדוק אם החת והאללה המודגשות שלי עובדים על אווה. היא היבטה בי מוקסמת. התקרבתי אליה. היא ביקשה שאמשיך להקריא. "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבת על מזוזות ביתך ובשעריך". היא התחילה לגעת בי. שוב התקשה לי הזין.
"תקריא לי עוד", לחשה.
"והיה אם-שמע תשמעו אל-מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את אללה אדונכם ולעבדו בכל לבבכם". היא הרימה את החולצה שלי וליקקה את החזה השעיר שהבטיח לשמור עליה הערב. הרחקתי את החוברת. "למה הפסקת?".
"ובכל נפשכם, ונתתי מטר-ארצכם בעיתו יורה ומלקוש" היא פתחה לי את החגורה במכנס, וליטפה את הזין. "ונתת עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". צעקתי אליה. בערתי, רציתי לבלוע אותה. זרקתי את החוברת הצידה ותלשתי ממנה את החולצה והמכנסיים. גהרתי מעליה. השתהיתי לרגע קצר כדי להביט בפניה. היא לחשה שהיא שמחה שאני כאן, שאבוא אליה, שאגע בה חזק. נצמדתי לגופה. היא לטפה את ראשי ופניי ואמרה "טוב לי שאתה איתי, פאהד, אתה הגבר הערבי שלי" ונישקה בלהט.

הנרות כבר כבו והחדר היה חשוך מאוד כשרכסתי בחזרה את מכנסיי. אווה קמה מהמיטה, הדליקה אור קטן והלכה אל המראה שליד ארון הבגדים להסתדר. על סדין המיטה ראיתי כל מיני שערות שחורות וקצרות. אחר-כך התבוננתי בעצב בישבן העגלגל שלה כשכיסתה את גופה בבד כחול. "אני חייבת לערוך עוד כמה תמונות עד מחר בבוקר" אמרה. חייכתי אליה, היא חייכה בחזרה ופנתה לפתוח את הדלת.

רועי סגיר, יליד 1976. מדריך נוער וכותב סיפורים.