השעון במחשב לא מכוון, ואני נאבק בזקפת שעמום חריפה בזמן שאני רוכן על המקלדת ועובד על כתבה שהייתי צריך להגיש אתמול. יש אינספור הסחות דעת, טלפונים שאפשר לעשות, אתרי פורנו שאפשר לגלוש אליהם או מחשבות שבכלל לא מתלבשות על מילים שמפתות אותי לזנוח את מה שאני עושה, אבל, אני מנסה לדחוף לעצמי לראש בתנועת מלחציים, המצב של הבדואים בנגב הוא נושא נורא-נורא חשוב. למרות שהשיעור העיקרי שלמדתי בזמן שעבדתי על הכתבה הוא שאין שום סיכוי בעולם שהוא ישתנה לטובה. לפחות לא בזמן הנראה לעין.
וגם אם כן, לא בטוח שלי יש מה לעשות בקשר לזה. מתחושת הצדק החברתי והסיפוק האישי שהביאו אותי להתעסק בעיתונות מלכתחילה, נותרה עתה רק תחושה מפוקפקת של בטחון במקום עבודה מסודר, והמחשבה שגם החוט הדק הזה שמחבר אותי לעולם יתנתק מילאה אותי בחרדה מספיק גדולה שתמנע ממני למצוא פתרונות הולמים למצבי. כל עוד הייתה לי עבודה מסודרת הרגשתי שאני ממלא איזה חוב, שקיבל עם הזמן מימדים מוסריים, לרעיון כלשהו של חיים. וכדי לשכנע את עצמי שאני נהנה מהחיים האלה, נקלעתי למעגל של צריכה שכפה עלי לפתח תלות הולכת וגוברת בתלוש המשכורת הקבוע שלי. כשסיפרתי את זה לנערה חמודה שפגשתי בבר היא אמרה לי שהיא לא מבינה למה בנאדם צריך להתעסק במשהו שהוא לא אוהב. לאחר מכן, למשך שבוע, איבדתי את החשק לסקס.
כשאני באמצע הפיסקה שמתארת את פגר הבהמה העצום שמצאתי בחצר בית הספר של כסייפה, בין סניף הדואר השרוף לקניון הבדואי הראשון, הטלפון הקווי, שבדרך כלל משמש אותי יותר כרהיט חסר ערך מאשר אמצעי תקשורת, מצלצל, מטלטל אותי מן דממת העבודה. רק אחרי שאני נוטל כבר את השפופרת אני שם לב שהקול שלי נשמע חלול ומקוטע, כמו מישהו שבילה את השעות האחרונות במדבר הלבן שנפרש בין המקלדת, הצג והמאפרה.
"הלו", אני שומע קול מתארך של ילד קטן מדבר מעבר לשפופרת לפני שהוא מתפנה אלי.
מתוך הערפל, לוקח לי זמן להגיב.
"הלו, איפה אבא?", אני שומע.
"זו טעות", אני עונה.
הילד מהסס לרגע וחוזר, "אני צריך את אבא".
"זו טעות", אני מגביר את הקול שלי ואז מיד מתחרט קצת.
"אבל זה לא אפס חמש שתיים...".
"לא, זה לא. זה לא המספר וא – ", השיחה, אם אפשר לקרוא לה כך, נקטעת. הקו עובר לדום.
למרות שביליתי את השעות האחרונות בתקווה מסוימת שאיזו ציפורן אלוהית תגרד אותי מהמאבק ביובש המילולי השוחק של העבודה העיתונאית, כשזה כבר קרה לא הייתי מסוגל לדמיין אירוע מעצבן יותר לטפל בו. אני מנסה לשקוע בחזרה במחשב, בפגר הגדול שראיתי בכסייפה ובחיוך הממזרי שהסתתר בזווית הפה של הילדים שעמדו מעליו, מעל הצעצוע במגרש המשחקים המאולתר שלהם. ובדיוק כשתקופת המעבר ממצה את עצמה והאצבעות נחות כבר על המקלדת, הטלפון מצלצל שוב. אני יודע שזו טעות, חושד שזו מלכודת, אבל בכל זאת עונה. בבסיס של כל צורת תקשורת מודרנית מסתתרת תקוות שווא - כנגד זה המציאו כנראה את השיחה המזהה.
הילד בקו השני נשמע נחוש מתמיד. "הלו", הוא אומר ואני עונה לו "כן" מתמשך ומתנשא, בתקווה שיבין את הרמז.
"איפה אבא?" - הוא לא.
אני שותק רגע, מוריד את היד מהפה ואומר לו, "לא יודע. אני באמת לא יודע איפה אבא. למה אתה כל כך צריך את אבא?"
"כי... רציתי לשאול אותו אם מותר לי ללכת ליונתן לשחק תקן אז אני צריך לדבר איתו".
"למה שלא תשאל את אימא", אני שואל אותו.
"כי... אימא אמרה לי שמותר לי ללכת רק אם אבא מרשה ואני מנסה להשיג אותו בטלפון כדי לשאול אותו אם אני יכול ללכת ליונתן לשחק תקן בפליי – ", לא קל להיות ילד. הוא מתקשה לבטא את המילה הזו אבל צולח אותה לבסוף – "סטיישן".
אני גולש בשאננות לתוך החללים הפעורים של השיחה. אחד הילדים הבדואים החזיק מקל ארוך ודחק אותו מדי פעם בבטן הפגר לקול צחוקם של חבריו. אין לי מושג למה אני מנהל את השיחה שאני מנהל כרגע. כביכול, יש לי את כל החופש לנתק, לבתק את הטלפון מהשקע ולעקור כל סיכוי לתקשורת ביני לבין היצור המעצבן ששואב ממני תכולה-נפשית שאני לגמרי שומר להזדמנויות חגיגיות יותר, אבל משהו, מין תחושת שליחות נטולת מטרה, דוחף אותי להישאר על הקו.
"איפה אבא שלך?"
"הוא אמר שהוא הולך לסידורים", הוא אמר.
"ויונתן לא יכול לבוא אליך?"
"לא, אמא שלו לא מרשה לו. חוץ מזה יש לו טלוויזיה עם פלייסטיישן בחדר ואצלנו זה בסלון ואמא לא מרשה".
אני שומע את אימא קוראת לו ברקע. היא מבקשת שיביא לה משהו. אני לא מבין מה בדיוק וחושב מה זה יכול להיות – עט, פנקס, חשבון טלפון שהגיע, אלבום נצחון של המלחמה הבאה? "רק רגע", הוא מעכב אותה. "עם מי אתה מדבר?", היא שואלת. הוא מתעלם, וככל שידוע לי, גם היא.
גם ממני הוא מתעלם, הילד, ואני בטוח שאם אשתף אותו בצרות שלי, באותו אופן חסר בושה שהוא מתקיף אותי במצוקתו, הוא לכל היותר יגמגם משהו בשפת ילדים מפונקת. אם יתרגש במיוחד אולי יבלע רוק ואז ימשיך לצווח לעברי את הדרישות שלו, כמו טרוריסט מופרע שמנהל משא ומתן לא הגיוני עם בני הערובה שהוא עצמו מחזיק.
"תגיד", אני שואל את הילד, "היית פעם במדבר?"
"מה?"
"במדבר, היית? רכבת על גמלים, אכלת פיתות עם לבנה, קיבלת מכת שמש, משהו?"
הוא חושב רגע, ואז מחליט להתעלם מהשאלה. "הכי אני אוהב את בונזאי, אני יכול להתעופף באוויר ולהעיף כדורי אש ואז אני מכסח את יונתן. אני יודע גם לשים אותו בתוך בועה כזאת של אוויר ואז הוא לא יכול לעשות כלום ואני – טראח – מפוצץ אותו במכות עד שנגמר לו כל הירוק והאדום ואני מנצח".
אני מסיע את הכיסא אחורנית, רוכן לעבר הרצפה ואוחז את ראשי בידי. מדליק עוד סיגריה. מנסה להשאיר את הילדים הבדואים על המסך ולהתרכז במשימה המוזרה שלפני.
"איך קוראים לך", אני שואל את הילד – קוטע את הזיית המשחק והנצחון שהוא לכוד בתוכה, אפשר כמעט לשמוע.
"נדב". הוא עונה לאט, כאילו שאל את עצמו את השאלה לפני שענה לי.
"נדב", אני אומר לו ונאנח לתוך עננת הטבק הסמיכה לפני שאני ממשיך, "אתה יודע שיש ילדים בגילך שמסתובבים עם זבובים מתים שדבוקים להם לנזלת הקרושה שעל שפתם, ושכשהם משחקים הם דורכים ברגליהם היחפות על מחטים משומשים של נרקומנים שדומים לגפרור, ושהמפלצות היחידות שהם מכירים לא גרות בטלוויזיה אלא בחוץ, בחצר, בדמות פגר גדול של בהמה, שמסתכלת עליהם בתימהון, והם כל כך רגילים למבט המת שלה עד שכל מה שנותר להם לעשות זה לצחוק, ואחר כך אולי ללכת ולאנוס את הבת-דודה שלהם או אולי, אם אין שום דבר מספיק אטרקטיבי בסביבה, את התרנגולת של הבת-דודה שלהם, חיה או מתה, ב ל י ק ו נ ד ו ם ! ?" נדב שותק. "אכפת לך בכלל?"
נדב עדיין שותק, אולי הוא חושב על מה שאמרתי, סביר להניח שלא, ואז מתחיל פשוט לצווח: "אבל אני רוצה ללכת ליונתן לשחק פלייייייסטיייייייששששן, דייייי כברררררר, אני רוצה לללכככככת. אמממממא".
"רק רגע", אני שומע את אמא של נדב אומרת למי שהיא משוחחת איתו, בטלפון משלה. כשאני מדמיין אותה מתקרבת לשפופרת אני נבהל פתאום, כאילו כל הסיפור הזה קשור אלי איכשהו. אני שומע אותה נאנחת בקיצור, אנחת צער מאולץ ולא משכנע, שבקרוב, אם התהליך לא הושלם כבר, בטח תשתלט על גופה, תקצר את נשימתה ותכרסם בעור הפנים שלה, כמו גידול ממאיר שתמיד מתגלה מאוחר מדי. "הלו? מי זה?"
הנחתי לפגר הבהמה הגדול להירקב בעיירה הבדואית והחלטתי לנצל את השהות מחוץ לעיר ולטייל עם האוטו בכבישים של הנגב. התקבעתי על תחנת רדיו ששידרה מוזיקה ערבית והדלקתי ג'וינט שהכנתי מבעוד מועד. ליוויתי את הזמרים הערבים במילים שהמצאתי תוך כדי. בין שעשועי המילים ופרצי הצחוק שליוו אותם נאלצתי לבלום מדי כמה קילומטרים בפתאומיות כדי לאפס את הראיה שלי, שהתערפלה על ידי הסמים הנעימים. הרגשתי כמו צעצוע על קפיץ שצריך להימתח בסוף כל דרך שהוא גומע. לפני אחת הצמתים ראיתי טרמפיאדה עמוסה, בחיילות בעיקר, והנחתי למצב הרוח הידידותי שלי לעצור אותי לצידן. החיילת שבלטה לפני הדבוקה רכנה לעבר החלון ולא פסקה לרייר על המסטיק שלה בזמן ששאלה, "לאן ת'מגיע?", ורק אז הבנתי שלמרות המוזיקה ולמרות הרוח המדברית ולמרות להיטי הפופ הערביים שפיזמתי לעצמי אולי זה לא היה רעיון כל כך מבריק לעצור שם. "אני לא יודע", אמרתי לה בחיוך קצת מבויש, ואולי עוד הרהרתי לכמה שניות בכל מיני תסריטים הוליוודים סוג ז', אבל הנערה-חיילת לא הייתה מרוצה בכלל ממזמוזי הזמן שלי והעיפה אותי משם עם "יאללה, זוז, מה הקטע שלך, אה?".
למרות הפחד האינסטינקטיבי ולמרות חוסר הנחת שאמא של נדב מעוררת בי אני מופתע מגוון קל של חמימות שזולג מקולה. אבל אולי אני מדמיין את זה. "הלו!", היא מגבירה את הקול, מאיימת עלי בלא-ברור-מה, "מי זה?!", היא כבר כמעט צווחת.
"איפה אבא?" אני שואל אותה, כי אני ממש לא יודע מה לומר.
"מי מדבר? איזה אבא אתה רוצה? יש לך טעות במספר, אדוני".
"נדב מחפש את אבא שלו".
"נדב... כדאי שתתעסק בעניינים שלך, אדוני".
"אני לגמרי מסכים איתך", אני לגמרי מסכים איתה.
היא מגמגמת קצת, הקול שלה רועד אבל היא לא מוותרת על המילה האחרונה. "אז יופי באמת", עכשיו כבר לא ברור למי היא מדברת, "אהה... שלום".
אחרי כמה שניות נוספות שבהן אני ממשיך לאחוז את השפופרת צלילים מקוטעים של קו מנותק סותמים לי את האוזן. בשבריר השנייה שבה השפופרת שאני מניח מתרסקת על כנה עובר לי בראש הבזק מעורפל של אלימות, מרחץ דמים נורא בכיכובן של צלליות אנונימיות, ובבהלה אני לוקח חזרה את השפופרת ברצון עז להתריע מפני הפוגרום הנורא שעומד להתגשם, אבל אני לא יודע את מי בדיוק צריך להזהיר ולא יודע מפני מה ואז אני מזכיר לעצמי, שוב, נעזר לשם כך בטפיחות איומות על המצח, שיעיות, שכל הסיפור המחורבן הזה בכלל לא קשור אלי ושבאמת הגיע הזמן להתקדם בחיים.
אני חוזר לכתבה. מאחורי מסך המילים שנערמות לתוך מעבד התמלילים אני מוצף דימויים שיוצרים הקשרים משל עצמם, אדישים לחלוטין לכל מרות מחשבתית או מועדי הגשה. הילדים הבדואים מתערבבים לי עם נדב, הפגר המת עם האלגוריתמים בתלת-מימד – פרי דמיונם הסוטה של מתכנתים יפנים זריזים מצוידים בדו"חות של אלפי קבוצות מיקוד רקובות-מוח, מישהי פוערת עיניים חלולות שרואות דרכי, ואני מנסה לדמיין מה הוא עושה עכשיו, היצור הקטן שפלש לחיי בגסות כזו בלתי נסבלת. בטח צווח את עצמו לאבדון ומוציא את אמא שלו מדעתה. אחרי עוד חמש סיגריות ועיני-דם מהופנטות אני מסיים את הכתבה ושולח אותה לעורך. אני אפילו לא קורא אותה עוד פעם. אני לא מסוגל יותר לראות.
אחרי זה, במקלחת, אני מרתיח את הזרם עד לגבול הדק שבין כאב ועונג, בזמן שאני מסתכל על עצמי במראה עד שבבואתי מתכסה באדים רכים ומכושפים. בכוונה גדולה, של פועל פלדה מתלמד, אני מנסה לשטוף ולקרצף ושוב לשטוף מעלי את כל המילים שכיסו אותי במהלך היום. אחר כך אני מתנגב ביסודיות, מלמעלה למטה ואז שוב למעלה, נתקל תוך כדי במדף שמעל הכיור ושורה של סכיני "מאך 3" מתפזרים על הרצפה. אני ארים אותם אחר כך. אני מנקה את האוזניים חזק מדי, במקלות צמר-גפן זולים שקניתי בפרץ נדיר של חסכנות, ובזמן שהכאב מהדהד לי בחלל הראש אני שומע את הטלפון הקווי מצלצל - את הסלולרי אף פעם לא שומעים עד לאמבטיה. אני לא ממהר לצאת, נותן לצלצול לגווע, אבל במרווחים של שניות בין סדרה לסדרה הוא ממשיך, מסרב להרפות. מקל הצמר-גפן השלישי שאני דוחף לאוזן חוזר כבר לבן לגמרי.
ביציאה מחדר האמבטיה אני יוצר עקבות מים ברחבי הדירה, אבל תכף הן יעלמו, אני נקי ורענן, אבל חייב להפסיק את הצלצול של הטלפון. אני עונה בחדות - בין הרמת השפופרת ל"כן" הרועם שהשמעתי עבר חלקיק הכי מזערי של שנייה. הרגשתי שאני מבצע את הפעולה הזו בשכנוע עצמי כה גדול שבכוחו למוטט את כל התשתית הטלפונית באזור, ודמיינתי כבר בהנאה טכנאים מסכנים של בזק מתרוצצים חסרי-אונים בין ארונות טלפון מרוסקים, מגרדים את קסדותיהם בתימהון והולכים לאיבוד בסבך של אינספור חוטים רזים וצבעוניים שלא מובילים לשום מקום.
לכן, לא היתה לי ברירה אלא להתאכזב מהדממה המוחלטת שציפתה לי מצידו השני של הקו.
אני חוזר וקורא "הלו", הפעם בטון צנוע יותר. לאט-לאט, השקט האטום שלאוזני נסדק ומתחיל לרחוש גלי קול זעירים שמתנפצים על האפרכסת, ולוקח לי עוד מעט זמן להבין שלמעשה אני שומע בכי רך שבקושי-בקושי משמיע את עצמו מעברו השני של הקו. ובכל פעם שאני מצפה מהבכי להתגבר ולהפוך לצעקה שאולי תפענח את עצמה, הוא נסוג בחזרה לחרישיות עצורה. דק-דק.
אחרי ההרפתקאות שלי בדרום הרגשתי שאני צריך לשים את עצמי בהסגר רציני ונוקשה, עד שהתנאים יבשילו ואוכל לחזור ולעמת את תשוקותי מול העולם. בינתיים צמצמתי את עצמי לחיי השגרה של העבודה, הרחק מפיתויי הבטלה ומכפלות העונה וההרס העצמי שהולידו. באחת הפעמים שישבתי עם מרואיין חשוב ומלוקק, מצאתי את עצמי מספר לו על היום בגן טרום-חובה כשאמא שלי חזרה מלונדון והביאה לי אריזת פליימוביל מפוארת. בתוך הקופסא היה שדה תעופה אזרחי קטן, בלי מטוס. סיפרתי לו איך הסתובבתי בין הילדים בגן והראתי להם את המתנה, ושמאוד יכול להיות שעד היום טרם התגברתי על האדישות הצורבת שילדי הגן הפגינו כלפי הצעצוע שהיה גאוותי הגדולה, למרות שאני מבין שלא הייתה להם שום סיבה להתעניין בו. תמיד ישנה אפשרות, המשכתי להסביר לאט וברצינות, שהזכרון הזה רק מכסה על טראומה מוקדמת וקשה יותר. "אבל אתה מבין", אמרתי ברכות, "נורא קל ללכת לאיבוד בשבילי הזכרון המפותלים כשבסוף כל אחד מהם מחכה בסבלנות אימה ריקה, צרופה וטהורה". המרואיין שלי, מנכ"ל של חברת פרסום גדולה שבדיוק סיים להסביר לי על מהלך מיתוגי של מיליוני דולרים, סובב את עצמו על כיסא המנהלים שלו לכיוון החלונות הגדולים ששיקפו את אזור הסחר הצפוף של מזרח תל-אביב, תוך כדי שהוא מסובב על אצבעו את טבעת הנישואין בחוסר נחת. הוא הסתובב אלי בחזרה ובחיוך מאולץ וחסר-סבלנות החווה לעבר טייפ המנהלים, ושאל, "עוד משהו?"
עכשיו אני מקשיב בזהירות ליבבות שבוקעות מהאפרכסת, עד לקצוות הפרומות של הנשימה שלי, שהולכת ונעשית קצובה וקולנית יותר ויותר, מגיבה לבכי, אבל בשום אופן אני לא מצליח לפענח את הקול שמאחוריו - לא גיל ולא מבטא. גם לא מגדר. מילות נחמה חולפות מולי, אבל אף אחת מהן לא נשמעת לי משכנעת מספיק, אז אני אומר "זאת טעות", ואז, כשאני הכי פחות מוכן לזה, הבכי מתחזק, ועדיין אני מתקשה להחליט אם מדובר בילד או באשה. "זאת טעות", אני אומר שוב, נזכר תוך כדי שאף פעם לא התמודדתי באומץ עם העובדה שקו הטלפון ממשיך לפעול גם בזמן הפסקת חשמל, והבכי ממשיך, גואה, מבקש משהו שלעולם לא יוכל לקבל, ואין שום כפתור שאני מכיר שיכול לכבות אותו.
בלי להבין איך בדיוק, השפופרת מחליקה לי מהיד ואיכשהו נוחתת בדיוק על כנה, ורק אז אני שם לב לפס רחב של לחות שנוצץ לאורכה, מתעתע, ואני יודע שהוא מלוח כי אני מלקק את השפופרת, מוצץ את הפלסטיק בתאווה.
אבל למרות הרטיבות, למרות שנדמה שהכל כבר יצא משליטה, למרות שגבולות הקיום וההכרה שלי כבר טושטשו ומוסמסו מעבר לכל הגיון בריא, אני לא זוכר שבכיתי. אני כן שם לב לכך שכף היד שלי מכוסה זעה ואני מביט בה בעיניים פעורות. לרגע נדמה לי שקו החיים שלי התקצר באופן משמעותי והלב שלי נתקף בהלימות מהירות וחזקות, בפחד אלוהים, ואז אני מתחיל לצחוק בקול רם, כי אני נזכר שאני לא באמת יודע להבחין בין הקמטים השונים שחרושים שם, ואין לי מושג מהו קו החיים או לאן הוא מוביל.
החתול מגיח מהמסדרון ומתחיל לכרסם את חוט הטלפון. לפני כמה לילות ראיתי אותו בחלום הולך בטבעיות כשהוא חצוי לשניים, עם חתך אלכסוני לאורך הגוף שלו, כששני החלקים מתקדמים לאותו הכיוון אבל באופן עצמאי. אני בועט בו בעדינות והוא מסתלק. כשאני מביט בישבן הפרוותי שלו מתרחק ממני אני מבין שהתעלומה לא הסתיימה. החתול נעצר, מסובב אלי את ראשו הקטן, ואני יכול לשמוע אותו אומר, "החוט הזה חייב להוביל לאנשהו", ואז ממשיך בדרכו החתולית לאגף נסתר של הדירה. אני נוטל את השפופרת ומחייג כוכבית ארבע שתיים. אחרי שלושה צלילי חיוג ארוכים קול נשי עונה מהצד השני של הקו. זאת אמא של נדב. היא אומרת "כן" עייף כזה.
"חשבתי על זה ו...", אני אומר לה בסמכותיות ומכניס יד למכנסיים ליתר בטחון, "והחלטתי שמותר לנדב ללכת ליונתן. שישחקו קצת ביחד. זה מה שילדים עושים, לא?".
אחרי שתיקה של כמה שניות, הדרמה שהתרחשה בשעות האחרונות מתנקזת לאנחת אדישות מתארכת, והאישה העייפה מהצד השני פשוט אומרת, "מאוחר מדי עכשיו", ומניחה את השפופרת על כנה.
גם אני מניח.
אחת עשרה אפס שמונה על צג השעון במחשב. כשאני מכוון אותו לפי השעון שמופיע על המכשיר הסלולרי שלי הוא קופץ עוד 12 דקות קדימה. באמת נהיה קצת מאוחר. אני מתרווח על הספה ומדליק את הטלוויזיה. דמותו הצפודה של יעקב אחימאיר ממלאת את המסך ומשרה עלי נינוחות חמימה של בית. לשניה אני חושב לגשת שוב לטלפון ולספר לנדב שלאבא של יעקב אחימאיר קוראים אבא. אבל הוא בטח כבר ילמד את זה מתישהו, וזה לא משנה עכשיו. אני מתמסר בהנאה לכתבה על המלחמה בעיראק. כתבת אמריקאית, רזה מדי, מספרת בהתרגשות על קברי אחים עצומים שנחשפו על ידי הכוחות המשחררים בסמוך לבצרה. "בצרה", אני חוזר אחריה בקול, איזה צליל נהדר. המצלמה עוזבת את פניה המודאגות של הכתבת ומתחילה לשייט על פני המדבר הצהוב. מתוך בורות ארוכים ועמוקים מציצות שורות של גוויות חסרות מנוחה, עטויות תכריכים, קורבנות נצחיים של טעויות בזיהוי. מסביבם חיילים אמריקאים חבושים במסכות מנתחים מחלקים אחד לשני פקודות, וביניהם קבוצות של אזרחים עיראקים, בעיקר נשים וילדים, מציצים לתוך הקברים בתדהמה מאופקת. הרוח צובעת אותם בגוונים רכים של חום וצהוב.
המצלמה מתמקדת בילד קטן שעומד לצד אמו הרעולה, ואז ניתק מאחיזת ידה ומתחיל להתרחק מהקברים לכיוון המדבר הצחיח. הוא צועד באיטיות, חולף על פני שורה של נגמ"שים, טנקים ומשאיות, חוצה כביש דהוי, קופסאות שימורים חלודות, גזרי עיתונים מאובקים ובקבוקי מים מינרלים ריקים שאיבדו את השקיפות שלהם לטובת האבק המדברי. אף אחד לא עוקב אחריו והוא לא מביט אחורנית. הילד מטפס על סלע גדול שבולט על פני האדמה ומתישב עליו. מכיס אחד הוא מוציא אולר חלוד ומכיס אחר הוא שולף גזיר עץ מלבני וארוך. הוא יושב בדממה עוברית, ומתחיל לגלף את פיסת העץ בסבלנות, עד שהיא הופכת בעצמה להיות סכין מחודד. הוא מחזיר את האולר לכיס ומביט בנשק החדש שלו בעיניים גדולות ושקטות. הוא לא יודע שמצלמים אותו.
דן שדור, יליד 1977, הוא המוציא לאור של הוצאת "שדוריאן". הסיפור התפרסם במעין 2. דן פרסם סיפורים גם בגיליונות אחרים של מעין והוא חבר מערכת בכיר.
