אב, אם ושני אחים. היא, הבכורה. הוא, קטן ממנה בשנה ושמונה חודשים. אביה בטרם נולדה היה מרקסיסט. את אימה לא ביקר בבית-החולים במשך שלושת הימים הראשונים להיוולדה. היתה בת.
ביום השלישי הגיע חאתם לבית-החולים, ומצא ילדה שחומה, כמוהו.
היא לא הפסיקה לבכות. הוא נהיה דתי.
שנית. בדרך חזרה מבית-החולים. השמיע קולות אנחה.
"יש לך בן", פסק נהג המונית.
נ-כ-ו-ן, המהם חאתם.
חאתם, אם לא תבוא לחתונה לא אדבר איתך עד סוף ימי.
אני לא יכול, סועאד, אני דתי.
לא מעניין אותי, אתה תבוא לחתונת מנאל. קבעה.
הלך. דחפו אותו לרקוד עם הרקדניות ומרצונו החופשי זרע כמה שטרות בחזיהן.
לרקוד לא ידע, אך כשראה רקדניות בטלוויזיה נעם לו לראותן.
באבא, אתה מנוע לראות רקדניות, אתה דתי.
אמנות, ילדתי, זה מה שזה, אמנות.
והעיר לא עמדה על אושיותיה. השיח' הלך לחתונה, רקד עם הרקדניות, וזרע שטרות בחזיהן.
החרימוהו במשך כמה חודשים. אף אחד לא הגיע להטפותיו במסגד בערבי יום חמישי.
הכריחו אותה ללבוש שמלת כלות קטנה. והתביישה בו. אז היו לה שיני חלב.
היה לה דוד בא בשנים, רעד קראו לו, אבו עיסא. סבא, נהגה לקרוא לו. שם גרו עד שדייר הדירה שקנו יפנה בטובו את דירתו-דירתם. לחאתם לא היה נעים להכריח את חברו לפנות את הדירה, כי מקום אחר לא היה לו. לעומתו חאתם יכל לגור בבית אחיו ולשמור על כבודו. כבוד משפחתו.
מספרים ידעה לקרוא, אך היטב לא ספרה. חנות השעונים ליד בית סבה-דודה היה חלון הראווה הראשון של חייה. השעונים שקנה לה אבו עיסא לא החזיקו מעמד יותר מכמה ימים.
פעם צפתה בטלוויזיה הירדנית, היחידה בעולם הערבי ששידרה תוכניות לילדים באותה תקופה. מקהלת בנות שרה שיר למלך. חיפשה ילדה שדומה לה. בחרה במכוערת מבין כולן ואמרה: אני.
"תעשי לי קפה, אך תני לו להתבשל טוב טוב", נהג לומר. היא שמחה. הפעם הראשונה שלה היתה בגיל תשע. ליווה אותה למטבח והראה לה כיצד אוהב לשתות את קפהו השחור.
שתי ילדות ושלושה בנים היו לו. שניים מהם היו בכלא. אחד ביטחוני, והשני ישב על סחר בסמים. השלישי היה סתם בטלן. האחת אלמנה, והשנייה נשואה לפסל שלמד את מקצועו מבעל אחותה, אללא ירחמו.
"אולי תשטפי את הסירים. סבתא אישה זקנה, ו, את, ילדה, גדולה", הציעה אשת הפסל.
אז היו לה שיניים בולטות, בעקבות נפילה איומה במדרגות בתו האלמנה. כיצד אראה את פני ברחוב? צעקה מול המראה הילדה בעלת השמלה האדומה. כולם צחקו. כשחאתם הגיע סיפרו לו שבתו נפלה ושהשאלה היחידה שהעלתה היתה כיצד תראה את פניה ברחוב.
"אנשאללא.. יום שלישי, חלס מבטיח. יום שלישי יהיה מזג אוויר מצויין", הבטיח הבטלן.
כל פעם אתה אומר אנשאללא ואף פעם לא לקחת אותנו?!
לא, לא, הפעם אקח אתכם.
יום שלישי הגיע. הים היה קר.
שטפה כלים, ניקתה את הרצפה, סדרה את החדרים. מה דעתך שנתרחץ יחד, שאלה את אחיה הקטן בשנה ושמונה חודשים. כן. למה לא. נכנסו. מה אתם עושים שם, צעק הסב. אנחנו רוצים להתרחץ, השיבו בקול נמוך. צאו החוצה ומיד, ושלא תעזו לעשות זאת שוב. אח ואחות לא מתרחצים יחד.
לבשו שוב את בגדיהם ויצאו מהאמבטיה עם פנים נפולות ולא מבינות.
הם הבינו.
נו, עברתם דירה?
לא, עדיין לא
מה חסר עוד?
הה.. שכחתי איך קוראים לזה.. זה שבתוך החלונות
מה?
קול מבויש רצה למות
תריסים. צעק הילד היפה ביותר בכל הכיתה
נכון, תריסים.
הוא שמע אותה
המורה, אני יכול ללכת לשתות, שאל עבד
אהה
(הברז היה בכיתה)
ביקשה רשות המורה. נישקה את הפיה. שפתיו היו כאן. נגעו כאן
עבד לא אהב אותה. היה הילד המחוזר ביותר בכיתה.
חמישה ילדים ישבו בסוף הטור הראשון והחלו סופרים את הבנות היפות ביותר בכיתה. ניבין, סמר, מהא, נג'וואן ו..
מה עם פדאא? שאל סאמי
פדאא! קראו הארבעה
מה פתאום, קבע מחמד והוסיף מספר חמישי
סחר וניבין היו חברותיו של סלאם, השני ביופיו אחרי עבד (לפי פדאא). שתיהן אהבו אותו וביקשו להיות חברותיו. לא ראו בעיה בהיותן שתיים ובהיותו אחד. פדאא אהבה את עבד, עבד אהב אחרות. רבות. אותה לא אהב. למה? היא לא שאלה.
אלו
מרחבא אמיר מדבר
מין אמיר?
אמיר סולטאן
הבן של אסעד?
לא, הבן של מסעוד
אהה, אהלין ילדי
דוד, יש לנו טיול לגולן של שתי לילות..
כן, שמעתי
דוד, כל הכיתה הולכת ואנחנו רוצים שפדאא גם תבוא. אנחנו, נשמור, עליה, בבקשה, תרשה, לה, לבוא!
ילדי, באמת אני לא יכול. נוסעים לעזה לכמה ימים
טוב.. טוב דוד.. סלאם
מע אל-סלאמה ילדי, תמסור דרישת שלום לאבא
בהחלט. סלאם.
הביטה בו.
היה לה חבר מהכיתה ממול. היה בכיתה י"א. היינו בכיתה ט'. כולם אהבו אותה. יפה, חיננית, מודרנית וקראו לה ננסי.
הגיעה לביקור קצר. פדאא, אני רוצה להתקשר לשאדי, מתי ההורים שלך יוצאים מהבית?
בערב, לקראת השעה שבע וחצי
לעזיז לא היו חברים. אבו אלבלד, קראה לו השכנה של סבתא מפני שנהג לאסוף מקלות ולרדוף אחר הילדים בשכונה. (גם אצל הסבתא גרו כשחאתם מבין שפדאא התעייפה מבית אחיו).
עיניים מקסימות. דבש. מלוכסנות. גדולות. טהורות.
עליה לא בכה.
על עזיז כן. והרבה.
הראשונה. השני.
פדאא, נראה לי שעזיז לא עומד לצאת מהבית, תעשי משהו
עזיז, לך לרמזי, לעאדל, למישהו.. אנחנו שתי בנות ורוצות לשבת לבד
לא רוצה
עזיז אני מבקשת ממך לצאת מהבית
אמרתי לך
חבטות על הדלת. פדאא תפתחי את הדלת, פדאא תפתחי את הדלת, פדאא תפתחי את הדלת. חבטות. חבטות. חב. ט. ות.
מרחבא, אפשר לדבר עם שאדי?
מי החריב את הדלת. שאל חאתם. עזיז. למה עזיז החריב את הדלת? כי ביקשתי שיצא. את יודעת מה היה קורה לו אם לא היה מחריב את הדלת?
מה?
ושוב אהבה את הבחור המחוזר והמחזר הגדול ביותר של בית הספר. הפעם קראו לו יחיא.
פתקיות עפו בכל הכיתה. בדרכה לא נחת אף עפיפון. פעם זוהיר העביר לה דרך סעיד פתקית. לא פתחה אותה. למה את לא פותחת? אחרי זה. פדאא, מאיפה חוסר הסקרנות הזאת? טוב אפתח. לך חנאן.
פדאא, את מי את אוהבת?
אני לא אוהבת אף אחד
שקרנית אחת
אני באמת לא אוהבת אף אחד
כרצונך, את המפסידה
יחיא
וואא הוא מגניב, אבל הוא עם סחר לא?
עם רוקייה
הוא אוהב אותך?
למכולת של חברו ליד ביתה של פדאא נהג יחיא לקפוץ
(אין אף בחורה יפה בשכונה)
אמא את לא צריכה משהו מהמכולת?
אולי קלין, אבל אין לי מספיק כסף
ליקטה חמשה שקלים והלכה לקנות קלין עם חולצה טבועה באוקונומיקה. החבר יצא לשנייה לרחוב. יש לנצל את ההזדמנות.
מצעטרת שלא אמרתי לך בוקר טוב הבוקר. עטפו אותך המון בנות
פנים ריקות
(יחיא וחברו צחקו. היא בטוחה)
בבוקר לבית הספר. חמישים מטר עד לשער. התיק לא עלי. גילתה פדאא. וחזרה הביתה להביא את נשקה, חלומה.
חמוד מאוד הבחור החדש
מי? אלכס?
כן, חמוד מאוד מאוד
הוא ביקש ממני חברות
באמת?
סירבתי
קנאה רותחת על אש גחלילית
אני מחליפה גרביים כל יום. יש לי אלרגיה. אמרה חנאן.
כל כמה זמן היא מחליפה גרביים לא בדיוק ידעה. כל יום בטוח לא.
מה שלום ג'האן?
היא בסדר אבל עושה סרטים לבעלה
אבל הם עדיין בירח דבש, כמו שאומרים
אתמול הוא ביקש להתרחץ איתה והיא סילקה אותו מהמקלחת
למה היא עושה את זה, הוא חתיך!
אין לי מושג. כנראה שהיא לא אוהבת אותו מספיק
אז למה היא התחתנה איתו?
אבא, אתה זוכר כשלא הרשית לי ללכת לטיולי שינה?
זוכר
אתה מוכן עכשיו לומר לי למה?
פדאא תשמעי. בת דודך, ננסי, אני פשוט לא בוטח בה. מפחד שהעדר מוסריותה ישפיע גם עלייך
אז למה אתה מרשה לה לבוא לביתנו?
היא בתו של אחי. לא יכול לא לקבלה בביתי
אז מה ההבדל?
כאן אני שומר עלייך
ולצופים?
אותו הדבר רק עם המון ננסיות.
זה לא פייר, אבא. פשוט לא פייר
את הולכת בדיוק כמו אביך, קבעה שכנת הסבתא
באמת! לא ידעתי
את הולכת את לא צריכה לדעת
את יודעת, פדאא מקפלת את הכביסה יותר טוב ממני ומאמה, העירה הסבתא
אני יודעת, פדאא תמיד היתה ילדה טובה
צמותיה היו תמיד מהודקות עד כאב אך את התה של הבוקר אהבה.
סבתא. דוד. סבתא. סב.
דודה את יודעת היכן הדלי?
את אמורה לדעת, לא?!?
להרוג אותה (הרגה אותה)
בשמיים אהבה. כחול הים שוחה בין ענניהם. חיפשה לה מקום שם למעלה בין אותות ההבל. וכתבה "לא יודעת. כל מה שאני יודעת".
גדלה במרחב כשמיים בין זיכרונות שהזכירו לה, ולא זכרה. הליכות אביה וקפיצותיו להרגעתה, היכנסה איתו לחנויות הצעצועים, לרוקן אותן ואת כיסיו, האחזותה כגיבורה בידי סבה (שעשה עצמו כמפחד לחצות את הכבישים) לקנות לה טעמים, שדברה מהר, תקתקתקתק, ואף אחד לא הבין
ושכולם אהבו אותה תק, תק
זהיה קונדוס, ילידת 1980 ותושבת יפו, בוגרת החוג להיסטוריה וספרות באוניברסיטה העברית. משתתפת בתוכנית הבינלאומית לכתיבה של אוניברסיטת איווה, ארצות הברית.
הסיפור היה קטע הפרוזה הראשון במעין 2, פרסום בכורה לקונדוס. חברת מערכת מעין, מפרסמת שיר בגיליון 4
