זה קרה כשגרתי באריאל. איזה מקום איום זה ונורא. כמו לחיות בסיביר או ביער פולני. אבל זה גם מעורר משום מה נוסטלגיה נעימה שבטח קורית לכל אחד כשהוא נזכר בילדות שלו.
אני וחברה שלי - שני - החלטנו לתפוס טרמפים בלילה לתל-אביב. באתי אליה, היא התאפרה והתלבשה. היא היתה פאנקיסטית ואהבה להתאפר בצורה גותית וצעקנית עם פס שחור מתחת לעין וריבוע אדום מעל. היא גם נעלה נעלי צבא. זה שיגע אותי. אני לא אוהבת אנשים שנועלים נעלי צבא למרות שגם אני נעלתי אז נעלי צבא. אבל לא התאפרתי.
אז אני מאיצה בשני שזזה בחדר ואומרת "אין לנו זמן, אין לנו זמן" ושני כל הזמן יוצאת מהחדר ונכנסת וברקע שומעים את הצעקות של אמא שלה "שני איפה השלט?" ושני אומרת "על הטלוויזיה" ושמה איפור במהירות "הוא לא על הטלוויזיה" ושני יוצאת מהחדר וצועקת "הוא היה על הטלוויזיה". ואני משתגעת וחושבת בחיים לא נגיע ככה ליהודית רביץ. ושני חוזרת לחדר ואומרת "בואי נזוז". אנחנו יוצאות מהבית ואחותה הקטנה של שני יושבת בכורסה בסלון ורואה טלוויזיה ולידה אמא שלה עם חולצה אדומה ומכנסי טיץ אדומים יושבת עם רגל אחת מתחת לתחת ורגל שנייה משתלשלת לרצפה.
היא אומרת לי שלום ושואלת אותנו לאן אנחנו הולכות. שני אומרת "למרכז" ואמא שלה שואלת אותי מה שלומי. אני עונה לה בקצרה ואומרת שאנחנו מאוד ממהרות כי אנחנו מאחרות למסיבה. "מסיבה במרכז?" היא שואלת ואני מבינה שסיבכתי את כל העניין אבל שני בלי בושה אומרת "כן" ואנחנו יוצאות ומתחילות ללכת לטרמפיאדה שנמצאת בכניסה ליישוב. כל הבניינים באריאל בנויים על סלעים גדולים ומדרגות וכמעט שאין נפש חיה בסביבה. אנחנו הולכות ברחוב והלב שלי פועם בהתרגשות פעימה אחת אומרת יהודית ופעימה שנייה אומרת את שם המשפחה.
אנחנו צועדות, יורדות לכיוון אזור התעשייה ומתחילות להיות רגישות לזרימת כלי הרכב שלידינו. שני מתחילה להסתובב לכיוון המכוניות ולהרים את היד עם האגודל. אבל אף-אחד לא עוצר ואני יושבת על הבטון בטרמפיאדה ושואלת את עצמי אם לעשן סיגריה. אני מפחדת שאולי זה ירתיע את הנהגים הפוטנציאליים אם הם יראו פאנקיסטית שמנמנה עוצרת טרמפים ועוד דמות כהה עם עשן שמסתלסל לה מהפה. בסוף עצר לנו זוג צעיר וממורמר. שני ניסתה לשוחח איתם כי זה מה שהיא אוהבת לעשות ובשביל זה היא בעצם מסכימה לנסוע איתי בטרמפים אבל הזוג הממורמר בקושי מגיב ואני כמעט יכולה לומר בוודאות שהוא לא מעוניין בנו ואף גרוע מזה, הוא מתייחס אלינו בזלזול.
ירדנו בצומת שאני עדיין לא יודעת את שמו והדלקנו סיגריה. בהתחלה אנחנו נינוחות, אנחנו אמנם עומדות ומניפות את יד ימיננו למכוניות אבל אנחנו יודעות שהלילה עוד צעיר ומתנחמות בעובדה שלפחות יצאנו מאריאל. זה כל-כך קשה לצאת מאריאל זה לא קרוב לשום מקום. זה רחוק מכל הערים שקורה בהן משהו.
אחרי רבע שעה שני מתיישבת ותורי לתפוס טרמפים. אני כמעט ואף-פעם לא מצליחה לתפוס טרמפים. אני חושבת שאני לא מראה מספיק מוטיבציה. אני מנסה כל מיני תנוחות. אחת עם היד יותר למעלה, אחת עם היד לגמרי למטה, אחת עם סיגריה ואחת עם מבט לצד וכלום לא עובד. שני לוקחת פיקוד ומכונית נעצרת אבל לא בשבילנו, אלא סתם להוריד טרמפיסט. לשני לא אכפת, והנהג ואשתו - זוג דתי - מגיבים בחוסר חשק ואומרים שהם לא נוסעים עד תל-אביב. נסענו איתם עד צומת מורשה.
"מה יש לכל האנשים היום?" שני צועקת ואני מסכימה איתה. איזו ריקנות עצומה ואף-אחד לא מספיק אדיב ונחמד כדי להשכיח את זה ממני. נטושות באמצע כביש סואן שאם מישהו בכלל יחשוב פעם לעצור לנו הוא יעשה תאונה. אני מעשנת עוד סיגריה ומכונית חומה ומאובקת עם נהג צעיר בפנים נעצרת לידי. הוא לוקח אותנו עד תל-ברוך. כשהגענו לתל-ברוך ההופעה כבר היתה אמורה להתחיל. התפללתי שהיא תאחר בחצי שעה כמו שנהוג. גם לשני לא היה כוח. זאת היתה התחלה צולעת מאוד.
רק מכוניות של צעירים עם גג פתוח נוסעות על הכביש. הם צועקים לנו כל מיני דברים גסים ושני עונה להם חזרה. אני מדליקה סיגריה ונזכרת בפעם האחרונה שנסענו להופעה של יהודית רביץ. הלכנו אל מאחורי הקלעים ודיברנו איתה על משהו בחדר הלבשה, אני לא זוכרת על מה. היא חייכה אלי ואז הסתכלה על שני שישבה ישיבה מזרחית עם הגב לקיר והדמות של שני משכה אותה - היא הסתכלה עליה בעניין ואפילו בחיוך. קינאתי בשני ואמרתי לעצמי שהפעם הזאת אני ארשים את הזמרת בעזרת היכולת המילולית שלי.
מכונית נעצרה מאחורי. שני ישבה לצדי על הספסל מיואשת כמעט ואפילו יותר ממני.
"לכי תראי מה הם רוצים" היא אמרה. הלכתי כי בסך הכל היא זאת שהיתה עסוקה בתפיסת טרמפים וקללות בחצי שעה האחרונה. התקרבתי למכונית ואחד הבחורים צעק "זונה". המכונית נסעה והבחור הצעיר הספיק לזרוק עלי סיגריה בוערת. הרמתי את הסיגריה מהכביש והכנסתי לפי. היא עדיין בערה. "שמעת מה הוא אמר?" שאלתי את שני ונתתי לה שכטה. "כן, הוא קרא לך זונה". זה לא הזיז לי. שמחתי על הסיגריה שקיבלתי ובהיתי בכביש עד שפרצתי בצחוק. גם שני צחקה ורק מהצחוק הזה פתאום כל הטיול התמלא צבעים חזקים, פסיכדליים, של תקווה. גמרנו את הסיגריה וחזרנו לכביש.
נעצרה חיפושית עם שתי בחורות צעירות בפנים, אחת עם קארֵה מבולגן, והשנייה גם באותו סגנון, רק עם שיער בלונדיני, חצי מתולתל. היה להן מצב רוח טוב ושלנו היה מעולה, הן אמרו שייקחו אותנו עד היכל התרבות. שני ואני חשנו הקלה גדולה והסתכלנו אחת על השנייה כמו שתי ניצולות מספינה טובעת.
היו פקקים אבל הגענו. הגן של היכל התרבות נראה כמו ג'ונגל בחושך, צמחים כהים, עצים טרופיים, כמה עצי תמר וספסלים בכל צד. יצאנו מהאוטו ופצחנו בריצה מאושרת לכניסה. את זה אני זוכרת טוב. לבשתי מעיל עור שחור, ארוך ובזמן שרצנו, קפצנו וירדנו מספסלים, הלב שלי גָּאָה והמעיל התנפנף לי בצדדים כמו באטמן בזמן שהוא מציל מישהו ואני זוכרת איך כמעט עפתי באוויר מרוב אושר.
נכנסנו להיכל ובכניסה ישבו שני שומרים קשישים או מבוגרים. האחד עם שפם והשנייה, אישה עם שיער חום, אסוף בסיכה חומה. שאלנו אותם אם אפשר להיכנס והם אמרו שאנחנו מאחרות והמופע כבר התחיל. "אבל אין לנו כרטיס" אמרה שני והם אמרו באדישות כאילו הפרענו להם במשחק קלפים שננסה להיכנס.
נכנסנו פנימה וכל העולם נצבע בשחור ואדום. דמויות כהות של דודות וסבתות ובחורות צעירות עם קוקו קטן מאחורה ומושבים כמו שיניים או קרטון ביצים מכסים את הבמה. צעדנו ימינה נותנות לאור האדמדם של הבמה לחשוף אותנו ויהודית ועוד כמה נגנים שרו על הבמה עם תופים ומצילות וגיטרות רועשות. פוסעות בין הכיסאות, מטרידות קלות את האנשים ומכות בהיסח את הדעת עם תיקי הגב את ראשי האנשים בשורה מאחורינו, אנחנו מפלחות את דרכנו עד שאנחנו מגיעות למעבר. אחד השומרים עוצר את שני שעונה לו בקול שיכול להתחרות במיקרופון של הזמרת, הוא אומר לה משהו בחזרה ומתרחק. שני מסמנת לי להמשיך ללכת ואומרת שנשב על המדרגות. כשאנחנו מתיישבות כל הקהל מחזיק נרות ויהודית רביץ יושבת על כיסא של בר ומנגנת "מישהו" וכל חברי הלהקה יושבים על כיסאות בר ומחבקים את כלי הנגינה שלהם. שני ואני מסתכלות מהופנטות על הבמה ואני מסתכלת על שני ורואה שחצי מהפנים שלה אדומות מהאור והעיניים שלה כמו עיניים של רובוט חשמלי נעוצות בבמה.
אחרי זה שני אמרה שכדאי שנתקדם יותר לכיוון הבמה וככה מחליקות באיטיות עם התחת, ירדנו למדרגה שליד השורה הרביעית. השירים חזרו להיות קצביים וכשסובבתי את הראש ראיתי שישנה קבוצה של אנשים, בעיקר בחורות, שרוקדת על המדרגות ועל הברזלים של הקומה השנייה. שני הצטרפה אליהם ואני לא רציתי.
כשנגמרה ההופעה הלכנו לאחורי הקלעים. היינו חייבות, רציתי להסביר ליהודית רביץ עד כמה אני מגניבה וכמה שני עם כל הצבעוניות והאמוציות היא בחורה די בנאלית. דמיינתי אותה עומדת בחדר הלבשה מולי ושני יושבת ישיבה מזרחית עם הגב לקיר ואני מדברת ויהודית עונה ומחייכת אלי עם חיוך הסוס שלה ואני כמעט ונמסה ואז המבט שלה פתאום יורד למטה והיא רואה את שני המעניינת שמרימה את הראש ומסתכלת עליה וזהו. זה נגמר. אף-אחד כבר לא זוכר אותי.
אנחנו מתהלכות במסדרון ואנשי במה ארוכי שיער נותנים לנו כיוונים סותרים. "עברנו את החדר" שני אומרת ואנחנו חוזרות אחורה. היא צדקה - אנחנו נכנסות לחדר עם שטיח אדום מקיר לקיר ויהודית רביץ כמו מיס יוניברס עם מכנסיים שחורים וחולצה כהה, קצרה, עומדת עם זר פרחים ביד אחת ועל שולחן לידה מונח טלפון ובקבוק יין ועל-יד השולחן מונח שולחן אחר שלידו יושבים שני נגנים מהלהקה. הם מבחינים בנו ומזיזים את העיניים ואת המצח. אנחנו מזיזות חזרה ותוהות אם לעמוד בתור. שני מציעה שנלך הביתה ואני מסכימה אבל שתינו לא זזות מהמקום. והתור הולך וקטן ואנחנו מזיזות את הרגליים עוד צעד ועוד צעד כמו אסירים בתור לאוכל.
היא משוחחת עם גבר קירח מלפנינו ומדברת על ארוחת חג שהיא היתה בה וגם הוא היה וכדאי שהם ייפגשו יותר. הלב שלי פועם בהתרגשות ואני מאחורי הראש של הקירח מנסה לתפוס את מבטה והיא תופסת את מבטי וחצי מחייכת. אני משתדלת לא לחייך ולשמור על פסון רגוע.
שני מסתכלת לכיוון חברי הלהקה ומנסה לתפוס איתם שיחה. הם שואלים אותה מה נשמע והיא עונה להם ופתאום האיש הולך ויהודית רביץ עומדת מולנו ואני עצבנית ומתוחה, מושכת את שני שצועקת "מה?!" ויהודית מסתכלת עלי בחוסר הבנה ואני מחייכת בהתנצלות לחברי הלהקה ואומרת משהו לזמרת ושני גם אומרת משהו מצחיק, אבל הפעם יהודית מתרכזת בי ומקשיבה למה שאני אומרת ורק מסיטה את הראש בקצרה במבט אפילו מעוצבן אל שני וההערות המצחיקות שלה. פתאום יש שתיקה, שלושתנו גמרנו לדבר. אנחנו עומדות ומסתכלות על הזמרת שמסתכלת עלינו, מחייכת ומשלבת ידיים ואני כמעט אומרת עוד משהו, אבל אני רואה שהחיוך של יהודית גדל ומתרחב ואם זה היה הגיוני - גם מתנפח, ואני חושבת לעצמי "איזה רגע מאושר" ויהודית צועקת בהתרגשות "ארבע שנים - ארבע שנים לא ראיתי אותך" ושני ואני נדחפות הצידה על-ידי אישה שנראית כמו אחותה התאומה של הזמרת. הן מתחבקות בחום ממששות את הגב אחת של השנייה, מתרחקות, בוחנות זו את זו ומתחבקות שוב.
שני ואני מסתכלות אחת על השנייה, מודעות למצבנו, עומדות מחוץ לתור. שני מסתובבת בהיסטריה לכיוון השולחן של חברי הלהקה אבל גם מולם הסתדר תור קטנטן של מעריצים ועל מנת לשמור על כבודנו אנחנו מחליטות לצאת מהמקום.
הלכנו צועדות באיטיות כמו אחרי יום עבודה במפעל מסמרים לכיוון החניה. כל צעד ראשון אמר יהודית וכל צעד שני כמעט בכה. איך היא חייכה והסתכלה עלי וחייכה והסתכלה והבינה הכל. ואז הגיעה המטומטמת שאחרי ארבע שנים החליטה להיפגש איתה דווקא אחרי ההופעה הזאת. והפנים שלה שוב מחייכות אלי והעיניים שלה מנצנצות מרוב שהיא אמיתית, משתקפות מולי.
שני מבחינה בין המכוניות באוטו של הלהקה ואנחנו נעצרות ותוהות מה לעשות עם הכלי הגדול והכהה שחונה מולנו. "ארבע שנים" היא אמרה והסתכלה מעלינו, כשאני משחזרת את האירוע, אני כמעט בטוחה שהיא גם דחפה אותנו. אחרי ארבע שנים הם החליטו להיפגש דווקא הלילה, דווקא כשהגיע תורי. עלבון צורב ולא נעים כמו קיא צהוב ומעופש ממלא אותי. אחרי זה ממלא אותי זעם ואני מרגישה את הדם שלי רותח ומבעבע כמו שיקוי של מכשפה ואני אומרת לשני שתשמור. בזמן שהיא מסתובבת ומסתכלת על החניון הנטוש, אני שוברת את אחד המגבים הקדמיים של המכונית. איזו נקמה מתוקה ולא מזיקה. המגב רטוב ומלוכלך נמצא אצלי ביד, הרגשתי כאילו יש בידי תלתל משיערה של יהודית רביץ. אני זורקת אותו על האספלט. היד שלי מלוכלכת מנתזי בוץ קטנים ושחורים.
ניגשנו לזוג צעיר שנכנס לפג'ו בצבע תכלת. הם אמרו שהם בדרך לרעננה ושני אמרה שאנחנו יכולות לרדת בצומת הכפר הירוק. הם הסכימו ואנחנו נכנסנו לאוטו. הם שאלו אותנו דרך המראה מה עשינו בתל-אביב ואנחנו ענינו. אחרי זה הם לא שאלו כלום ולהפתעתי גם שני לא שאלה, רק בהתה בחלון. גם אני עשיתי את אותו הדבר, עוצרת ומאיצה את התמונה, את פניה של יהודית מול פני.
"אנחנו נרד פה" שני אומרת. והזוג מחכה לרמזור ירוק ועוצר לנו על-יד אותיות גדולות ולבנות שמונחות על גבעת דשא חשוכה. אני מנסה לקרוא מה כתוב, אבל האותיות גדולות מדי ושני מושכת אותי קדימה כדי לחצות את הכביש.
האוטו השני שלקחנו היה עם תימני ששתה בירה ולעס גת ועישן סיגריה. זה היה מפחיד. נסענו על כביש חוצה שומרון שהוא מאוד מסוכן, לא רק בגלל הפיתולים שבעצם יש בכל כביש אלא בגלל החיות שמטיילות עליו. חמורים ושועלים וחתולים וכבשים. כמעט כל אחד באריאל עשה פעם תאונה עם חמור או כבשה כי הם פשוט קופצים לכביש.
אנחנו נוסעות עם הבחור התימני ששומע מוזיקה תימנית בטייפ מקולקל מעשן שותה ולועס. וההרים השחורים נוסעים לקראתנו בזיגזג ומאווירה רגועה ורדומה אנחנו נכנסות לסרט אימה או יותר גרוע לסרט הסברה על איך אסור לנהוג. ושני שותקת ומפחדת ואני בוהה בחלון, מסתכלת על ההרים ואומרת לעצמי שאם אני אמות עכשיו בתאונת דרכים לא יהיה אכפת לי כי אני כבר אמות. לנהג היתה חמסה על השמשה הקדמית ואת זה אני זוכרת טוב - איך היא התנדנדה כששמענו את הרעש - ואפילו לא שמענו רעש, הרגשנו את הרעש, ודרך השמשה הקדמית המלוכלכת שלו ראינו את האוטו מלפנינו זז וסוטה ימינה ורק אז שמענו את הרעש כמו יריקות קצרות לתוך האוזן וראינו חתיכות זכוכית שיצאו מהשמשה אל הכביש והאוטו נעצר והנהג שלנו ממשיך לנסוע ואומר "וואוואווה" ושואל "לעצור?" ושני ואני שותקות ומסתכלות ימינה ורואות את הזכוכיות מסביב לאוטו וחושך בפנים והאורות הקדמיים והאחוריים דולקים והנהג שלנו שואל עוד פעם "לעצור? מה אתן אומרות?" והלב שלי דופק מהתרגשות והמוח שלי משחזר את הפנייה ימינה ואת חתיכות הזכוכית ואני עוצרת את התמונה ונדהמת מהזכוכיות ומהצבע שלהן איך הוא מנצנץ עם הפנסים ברחוב. ושוב חתיכות הזכוכית מתעופפות באוויר ושוב אני נוגעת בהן עם העיניים וחושבת כמה מדהים ויפהפה הרגע הזה וחושבת מה שוכב בתוך החושך. במכונית. והנהג שואל "לעצור?" ואני לא יודעת. שלושתנו מפחדים למות ומהופנטים מהמוות, מסתכלים על המכונית, נותנים לזכוכיות לעוף באוויר והאוטו שוב ושוב סוטה לצד הדרך בהילוך איטי וזרקורים גדולים לבנים שסורקים את ההרים מתקרבים אלינו על גג של ג'יפ צבאי והנהג שלנו עוצר ומחכה שהג'יפ יעצור מולו. והחיילים קופצים מהג'יפ עם מכשירי קשר מדברים אל האמבולנס שבדרך ופונים אל הנהג שמסביר שהוא לא ערבי ומספר מה קרה ועוד ג'יפ מגיע ושני ואני רואות שאין סיכוי שנמשיך לנסוע בקרוב, כי הנהג שלנו מתחיל לחזור ולספר את הסיפור לעוד מפקד ועוד מפקד וכולם לוקחים ממנו עדויות ועוד זרקורים לבנים על ההרים שדומים להימלאיה מרוב אור.
שני ואני החלטנו לצאת מהאוטו ולהתקרב לאוטו השני. בהתחלה הרחיק אותנו חייל אחד אבל אחרי שנייה הוא הלך למקום אחר ויכולנו להתקדם עוד מטר. כל פעם הורחקנו והתקרבנו. אנשים טיפלו ברכב. ויכולנו רק להציץ. רציתי לראות את הדם. הפנסים של החיילים בדקו את הגופות והאירו את האוטו. הבנו שאחד מהאנשים באוטו עדיין חי. עשינו את הצעד האחרון ושלחתי את הראש. מישהו דחף אותי הצידה. לא הספקתי אפילו להיגעל. רק ראיתי נתז דם ופנים של אישה. למרות שאז לא ידעתי שזאת אישה. שני מושכת אותי הצידה ואנחנו מתיישבות על פח המכונית של התימני כמו שתי זונות בתל-ברוך שמחכות לסרסור שלהן, החיילים מנסים להוציא את האיש החי מהאוטו ושני מתקרבת לאחד החיילים ומבקשת סיגריה. הוא שואל אותה איפה הנהג של האוטו, שני מצביעה לכיוון הנהג ששקוע בשיחה עם איזה קצין והחייל נותן לנו סיגריות והולך. אחרי עשר דקות הנהג נכנס לאוטו ואנחנו נכנסנו אחריו. הנהג דיבר. הוא אמר "איזה מצב זה שאנשים ככה נורים באמצע הלילה, משפחה עם ילד", אחרי זה הוא דיבר על המהירות שהצבא הגיע ואמר שהם נודניקים וחצי שעה הוא רק דיבר ודיבר עם הקצינים שיסלחו לו על זה שהוא שתה בירה בזמן נסיעה. שני אמרה שזה לא התפקיד של הצבא ובשביל זה יש משטרה, אבל אנשים אוהבים להיות בעלי סמכות ואם הם לא ימצאו בך את מה שהם רוצים למצוא, הם יחפשו וייטפלו למישהו אחר. התימני ענה לה והיא ענתה לו עד שהוא עצר בכניסה לאריאל, ליד מלון אשל השומרון, עדיין על הכביש הראשי ואמר לנו לרדת. הוא הסביר שהוא לא גר באריאל ונצטרך ללכת את הדרך עד ליישוב ואני אמרתי שזה המון הליכה וגם שני ניסתה לשכנע אותו אבל התימני אמר שהוא מתוח והוא רוצה לחזור כבר הביתה ולהירגע.
אנחנו שוב עומדות באמצע החושך על כביש ראשי. מאחורינו ומלפנינו טרסות ועצי זית. אני חושבת לעצמי שכל מה שקרה הערב הוא סימן לזה שעכשיו תורנו למות. חווינו את האושר - יהודית רביץ, חווינו את האימה - היריות על המכונית ועכשיו נחווה את המוות. איזה נוף עגום למות בו. עצים מכוערים ונמוכים, מסריחים משמן זית, אדמת טרשים חומה ומיובשת ולילה מאיים.
"בואי נלך לתחנת דלק" אמרה שני ושתינו צעדנו ישר בין עצי הזית על העשבים השורטים והאבנים והסלעים שנתקעו ועיקמו את רגלינו. כשהגענו אל האור, הרחנו את הדלק ולבנו התחמם. אחד העובדים שראה אותנו יוצאות מבין העצים, הושיב אותנו בתוך התחנה ואמר שנחכה לאחת המכונית שיעצרו והוא יבקש שייקחו אותנו טרמפ. הוא הכין לנו קפה, אבל אז הגיעה מכונית והוא עזב את הקפה והלך לשרת את הנהג. הוא מילא את הדלק, התכופף ודיבר אל החלון הפתוח של המכונית. אחרי זה, הסתובב וקרא לנו. נכנסנו לאוטו ובשנייה שנסענו התחיל הנהג החדש (שפם שחור, אף גדול) לדבר "תאמינו לי, לא מגיע לכן שאני אקח אתכן טרמפים, אתן לא יודעות מה הולך עכשיו על הכביש, ירו עכשיו באוטו. כולם מתים... אישה בהיריון... עכשיו זה קרה... עשרים דקות נסיעה מפה... לקחתי אתכן רק בגלל שלא נעים לי ממוטי מהתחנה - הוא כזה בחור טוב..."
נכנסנו ליישוב והוא שאל איפה לעצור. שני אמרה שימשיך ישר. חצינו את השכונה שלי וראיתי את כל השכנים יושבים בחוץ, על-יד הגדרות, עם חלוקים ופיג'מות ונעלי בית, מעשנים סיגריות ומדברים מתחת לפנסים. פחדתי שהם כולם יודעים שנסעתי בטרמפים. פחדתי שכולם מחכים לי. "הנה, כולם כבר יודעים על היריות" אמר האיש והצביע על האנשים "איזה עולם".
ירדנו ליד הבית של שני ונפרדנו לשלום. הלכתי הביתה והלב שלי פרפר, לא היתה שום הוכחה לזה שיצאתי מאריאל אבל משום מה פחדתי. ניסיתי להיזכר בהופעה, כמה כיף היה לשמוע את המוזיקה ולראות את האנשים רוקדים ואיך היה לנו אומץ להיכנס אל מאחורי הקלעים והיא הסתכלה עלי וחייכה ומילאה לי את הלב ואיך אפילו שברנו את המגב מהמכונית של הלהקה ואיך אחזתי אותו רטוב ומטונף ואיך המכונית סטתה ימינה, רעדה והחליקה, ממש בקצת, על האספלט והחמסה השתקשקה על החלון והזכוכיות ממש נורו מהשמשה והתגלגלו באוויר ועצרתי את התמונה וראיתי אותן כמו יהלומים בסרט של ג'יימס בונד, מתגלגלות באיטיות מתנצנצות באור הפנסים, אדומות ולבנות.


קרן ציטר היא אמנית וסופרת, מחברת "השקיעה של אתמול" (הוצאת שדוריאן). בעבר ערכה את "אלקסיה" מגזין סקס ואמנות. כיום חיה באירופה.
הסיפור התפרסם במעין 1. קרן ציטר מפרסמת סיפור קצר במעין 4