תמר II


תמר. אחר כך- תמי, ככה היה בגן. ביסודי- תמי גם. לקראת החטיבה תמוש, בפי הבנות. תמרי- אמר אמרי החבר מכיתה ט' (הוא החזיק מעמד שלושה חודשים). תמי שוב, בתיכון. שירות לאומי- תמר. אחרי כן נעלמה מעט. אבל היום...היום- תכירו את תמרה. משופצת, הורסת, נוצצת, מוצצת.
ד"ר גולדבלאדר תיקן את האף.
ד"ר ישעיהו ח"ן תיקן את השפתיים וד"ר פלדמן שאבה שומן. ז'יבנשי מספקים מלתחה ומוטי מדיזנגוף דברי הרחה.
ישבו שלושת הבנות במכונית עם ז'וזף אלקיים. הבנות הן תמרה וליאת ומריסה. הן יצאו מהמועדון הכי חם בעיר. ליאת נהגה.
"תמרה תעברי קדימה".
"למה?"
"אני מפחידה את הצרפת'וש".
"כן זה נכון", אמר ז'וזף אלקיים , שידע רק מעט עברית. ילד בן שמונה עשרה יפה במיוחד. עור שחום, עיניים ירוקות. ז'וזף אלקיים , רק בן שמונה עשרה אבל מקושר למוטי ב. – דילר לכוכבים, הביא לתמרה גרם בחניה, היא שמה קצת על הקשת בין האגודל לאצבע ומרחה על העור. חומר צהבהב שמנוני. " מממ...נראה טוב השיט הזה", היא אמרה. ז'וזף גלגל עיניים. שמה על החניכיים, עד עכשיו היא נושכת שפתיים כזה חומר טוב.
תמר- הייתה מכוערת בצעירותה, שיער בלונדיני דליל, לחיים שמנמנות, נפולות, צמיגים במותניים, שפמפם מעל השפה, מבט מפוחד, עכשיו היא תמרה. אישיות פאר-אקסלנס! השתתפה בקליפ של גרטרוד גרבר האומן המפורסם בחו"ל. תמרה = "תמר II: הנקמה".
"הבנזונה חשב שאני ארד לו לפני שאגמור. אמרתי לו הי מאדר-פאקר, תאכל אותי כמו קוואקר, ואני ישבתי על האסלה- והוא סיים אותי". הן גיחכו.
ז'וזף אלקיים, ששמע הרבה וראה עוד יותר, אמר שיורידו אותו פה. פה זה טוב.
הבנות נשארו לבד באוטו והחליטו להמשיך לבר ובו תיושם תכנית ב' של הערב- דברה מס' 2 בברית חברותן: "תגנוב"!
על כורסה סמוך לשירותים ישב בחורון בלונדיני עם עיניים כחולות. כזה שתמר לעולם לא הייתה יכולה להשיג. אבל תמרה תשיג. "יושבים פה?" היא שאלה.
הבחורון, (עשרים ושש?... עשרים ושבע?), חייך, סיגריה דלוקה בידו. "בטח". והתכוון , לך יש מקום.
"אני פה עם חברות שלי"
"יש מקום".
הבנות התיישבו, חיוכם מסתיר שיניים .
"אתה הולך לכבד אותי בסיגריה?" שאלה תמרה.
אפשר היה בבירור לראות שהיא מנותחת. אפה היה ישר מידי, עפעפיה מתוחים מידי, שפתיה גדולות מידי. היא אהבה את זה ככה. מאסה בטבעיות של פרצופה הישן. אני יפה כמו פרח מבד, חשבה. כאלה שאמא שלה שמה בואזה בסלון. פרחים שלא צריך להשקות.
הבחורון הוציא חפיסת קאמל מכיסו. תמרה לקחה אחת והוא הדליק לה. "תודה..." היא אמרה ברמיזות, הגניבה מבטים לבנות: צ'ק דיס אאוט.
"יש לך שפתיים יפות" אמרה תמרה. הבחור חייך. "אני והחברות שלי החלטתנו שבגלל שחורף אנחנו ממש זקוקות לנשיקות". הבחור הסמיק....
"ז'אקט יפה יש לך". אמרה תמרה ומיששה את דש המעיל. "...זמש...אני מתה על הפאבריק הזה... מאיפה המעיל?"
הבחור כחכח בגרונו, "מאיטליה..הייתי באיטליה. אהם...חזרתי עכשיו."
"מה עשית באיטליה"?
"עבודה".
"כן ? במה בחורון שכמוך מתעסק? אתה נראה די צעיר. אתה לא איזה ביג-שוט עשיר שאני צריכה להתחנף אליו נכון?"
"סתם עבודה".
תמרה חייכה. היא התקרבה אליו.
מלצרית דקיקה עם קעקועים התקרבה לשולחנם. ליאת ומריסה הזמינו שתייה וצחקו קצת. בינתיים החלה תמרה מנשקת את הבחורון. הביטה בו בעיניים. חשבה עליו ועלייה מזדיינים כי הוא יוכל לראות את זה בעיניה, וכך יחשוב על זה גם הוא....אם טרם החל. ואז התקרבה, שפתיהם נגעו. תחילה ברכות, ולאחר מכן היא הכניסה לשון. הבחורון שיתף פעולה, הניח יד על מותניה. היא השמיע קולות חרישיים. שפתיו היו אדומות וחושניות ומעט זיפים שרטו את פניה. היא מצצה את לשונו, הוא העביר את לשונו על שפתיה..שינייה.. תמרה התקרבה עוד. שלחה יד לירכו. הכניסה יד מתחת לחולצתו. אחזה בבשר, עברה עם כף ידה על גבו על חזהו. הוציאה את היד, שלחה למפשעתו, והזין שלו היה חצי קשה.
הבחורון, עיניו עצומות התעמק בנשיקה. תמרה, עיניים פתוחות, הבריחה יד לכיס מעילו ולקחה משם ארנק אדום שכתוב עליו STEVE"S PACKS JERUSALEM
הארנק היה נפוח מאוד. בעודה ממשיכה לנשק, העבירה את הארנק לידי ליאת, שהכניסה אותו לתיק הפראדה השחור הקטן שלה ולאחר אמר: "תמרה... מריסה לא מרגישה טוב. צריכים ללכת".
תמר ניתקה את הנשיקה. לבחורון היא אמרה " אוי חבל. אנחנו צריכות ללכת. הייה מאוד נחמד. אולי נמשיך פעם. אתה חם!"
צ'או.
הן יצאו מהדלת וצחקו כל הדרך לאוטו, ובאוטו החלו לחלק ביניהן את השלל.
"אני צריכה למלא דלק" אמרה ליאת. תמרה הוציאה את כרטיס האשראי של הבחור ונתנה לה. "95 מלא בבקשה".
הא הא הא.
"הוא ממש מליין הא? איזה נפח יש לדבר הזה"... המשיכה תמרה. היא בדקה את כמות השטרות. 5 של 20 . 5 של 50 6 של 100. "בואנה מי זה הבחור הזה?"
אבל רוב הנפח היה בכיס הכסף הקטן. "בטח יש לו שם מטבעות זהב". היא פתחה את הסקוטש. קרחחחח. ובמקום כסף קטן היה הכיס מלא בשיניים. שיניים אחוריות, כולל השורש, עם מעט דם כרוש בקצותיהן. הריח היה מוזר.
בעלה הרופא של תמרה, (זה שקיים בדמיונה מאז שהייתה בחטיבת הביניים), היה יודע ששמם בז'רגון הרפואי הוא hypoconulid ו- tuberculum sextum .

אני, הדוניסט!


גם נרקיסיסט, אקסביציוניסט.
הכוונה הכללית הייתה לטוס החודש לחו"ל – הרווחתי כסף מהצילומים לקאסטרו וטומי הילפיגר : ברלין או פריז.
אבנר נסע לשם (לאירופה) לפני שלושה חודשים ושלך לי אי מיילים. הוא סיפר לי על כל החוויות שהוא עובר - עכשיו בקטע של להיות ערפד. הוא הכיר אמן אחד בפתיחה של תערוכה בלונדון, והלך אליו לסטודיו. תחילה חשב שהעניין מיני, אבל התברר שהאמן רצה באמת להשתמש בו כמודל לציור.
מודל עירום אמנם, אבל בלי נגיעות.
אותו אמן , שגר בטירה בעיירה קטנה בפרברים של לונדון, מארק קוראים לו, (והסטודיו שלו נמצא במרטף הטירה, בין ארגזים מצופים טחב, ומשהו שנראה כמו ארון קבורה), סיפק לאבנר סמים והם נהיו מיודדים.
מארק, אבנר כתב לי, התעניין מאוד בערפדים. הוא קרא סיפורי ערפדים כשהיה צעיר, וצייר דמויות דמוניות דומות בציוריו הענקיים והצבעוניים. ערב אחד מארק לקח את אבנר לטיול. הם ראו בחורה מהעיירה מטיילת ביער. מארק, לאחר שאמר משהו לאבנר באנגלית עם מבטא צפוני כבד, קפץ עליה, נשך את צווארה ושתה לה את הדם.
צלילי המציצה הגיעו עד האוזן של אבנר שעמד מרחק מה מהם- מוציא אדים מהפה.
הבחורה התפתלה תחת אחיזתו של מארק והפסיקה ; זרם של שתן הכתים לה את החצאית.
מאותו ערב אבנר והאמן מארק התחילו לנהל מערכת יחסים יותר אינטנסיבית. אבנר היה יישן איתו באותה מיטה בצריח הטירה, והם הקשיבו לתנים נוהמים בלילות- מוציאים אדים מהפה.
אבנר היה יורד פעם בשבוע לעיירה והולך לאינטרנט קפה ושולח לי אי מיילים מפורטים על מה שעבר עליו באותו שבוע. אני מצידי לא האמנתי תחילה לסיפורים. חשבתי שהוא מסטול ושיש לו רגשי אשמה על זה שהוא מזדיין עם בחור מבוגר (מארק בן 35). אבל עם הזמן, ונחישותו של אבנר לעמוד מאחורי סיפריו, ותשובותיו המפורטות לשאלותיי, הפרשנויות שכפיתי על סיפוריו הופרכו.
"הוא הולך להפוך אותך לערפד גם?" שאלתי אותו באחד האי- מיילים. הוא לא ענה ואבדו לי עקבותיו מאז.
אני מדמיין אותו קם בלילות, עיניו מזוגגות, ירוקות יותר משאי פעם היו כשאני ראיתי אותם, זוהרות בחשכה. אני רואה אותו שוכב לצידו של מארק, שאני לא יכול שלא לדמות אותו ליהונתן אדלשטיין,מורה לאומנות בלונדיני שהיה לי בבית ספר, רק רקוב יותר, וזקן יותר, נועץ את שינו בצווארו של אבנר והופך אותו לערפד.
ערפד זה אומר שהוא לא יוצא מהבית בשעות היום. ואם הוא יחליט לעבוד בלילות, נניח בבית קפה או מועדון, אזי יהיה לו מעט מאוד שעות של בילויים וחיים. להיות ערפד זה אומר שהוא צריך להרוג אנשים על בסיס יומי. איך אפשר? לחשוב שאבנר יתחיל להיות רוצח... אותו אבנר שהיה איתי בגן ובחטיבת הביניים ובתיכון באותה שכבה, ושסיפר לי שהוא הומו בכיתה ג' ושעשנו ביחד סיגריה ראשונה בכיתה ג' ושגנבנו לפואד מהמכולת מסטיק בכיתה ג' , הפך להיות רוצח. רוצח אמיתי. אחד שעושה את זה ועושה את זה ושעושה את זה.
אבל אבנר גם יהיה לבן בוהק עכשיו. עורו יישאר חלק לאורך כל השנים בעוד עורי יתקמט ויאפיר. ולי, נניח, יהיה סרטן בפרוסטאטה ולו לא יהיו הדברים האלה. יהיו לו אולי רגשי אשמה .
בעודי שוכב במיטתי, או יושב על ספסל ברחוב ומעשן, אני מהרהר על עתידו של אבנר. תהיתי אם אמר משהו לאמא שלו מאז שניתק איתי את הקשר. יום אחד היא תתקשר אלי, תשאל אותי אם שמעתי ממנו משהו. מה אומר לה? אני לא יכול להוכיח דבר לגבי מארק, "בפעם האחרונה ששמעתי ממנו גב' נוסבאום הוא אמר לי שהוא פגש איזה בחור שקוראים לו מארק והוא אמן (וערפד) והם מיודדים. הוא לא אמר לי שום דבר מעבר לזה. לפחות לא שום דבר קונקרטי". וזה לא יהיה שקר.
אבנר לא היה מוכן להגיד לי איפה נמצאת הטירה הזאת שבה הוא ישן עם מארק. באיזה פרבר לונדוני מדובר. הוא לא אמר לי (ולא טרחתי לשאול למען האמת), באיזו גלריה הציגו את הציורים של מארק. כך אולי הייתי יכול למצוא פרטים בסיסיים על מארק כמו אפילו שם המשפחה שלו- מקום מגוריו. משהו. אבל הם נעלמו יחדיו כאילו לעולם לא התקיימו. אמא של אבנר לא התקשרה אלי.
התכנית הכללית הייתה לטוס לחו"ל עם כסף שחשבתי שאצליח לחסוך לאחר הצילומים שעשיתי לטומי הילפיגר ולקסטרו. אבל הכסף שחשבתי שאקבל לא הגיע בכמויות שחשבתי. כל יום אני רואה את עצמי בכניסה לקניונים ובשלטים הפזורים בכבישם בעיר, פעם אחת גם ראיתי אותי על אוטובוס. אני עושה בתמונות פרצוף מרוחק, מביט מעט לצד כאילו אני חושב על משהו. עם יד ימין אני מחזיק בשערי, מרים אותו מעל העיניים. כך ניתן גם לראות את החולצה שאני לובש (סוודר עם פסים) וגם את הז'אקט הכחול (שקבלתי מההפקה במתנה לאחר סיום הצילומים). אני חושב על אבנר כל הזמן. אני מרגיש רע בשבילו שזה מה שיצא ממנו. אני זוכר אותו במסיבת יום ההולדת של קארין, כשהיינו בכיתה ד' והוא היה החבר של ליאת בתחילת הערב, ומאוחר יותר, לאחר שנפרדו, נהיה חבר של אורטל.
אני לא הומו כמו אבנר. הייתה לי חברה בכיתה ז' ששכבתי איתה. היא הייתה חברה של אבנר קודם אבל בגלל שהוא היה הומו, בכל זאת, הם נפרדו, והיא נהייתה חברה שלי.
היינו חברים לשבעה חודשים ובחופש הגדול נפרדנו. מאז היו לי עוד הרבה חברות. אבנר לא מספר לי הרבה על החיים שלו כהומו. כשאנחנו נפגשים, שנינו לבושים היטב, יפים, מעשנים מרלבורו לייט, שותים בירה טייבה, אנחנו מדברים סביב הנושא. לפעמים הוא מספר לי אם יש לו מישהו רציני. אני מספר לו אם יצאתי עם מישהי מפורסמת וגם אם יש לי משהו רציני.
מעניין אם מארק הוא רציני. אם הוא הפך אותו לערפד, ואבנר ניתק את כל הקשרים שלו עם חייו הקודמים זה כנראה רציני.
ראיתי בחורה אחת כשהלכתי ברחוב טשרניחובסקי. היו לה עיניים ירוקות ועור לבן ושיער חום ארוך. היא הייתה לבושה בצורה מרושלת, דבר שבדרך כלל מוריד אצלי נקודות זכות, אבל הפנים שלה היו מספיק יפים כדי להשכיח ממני את זאת. היא הביטה בחלון ראווה של חנות ספרים בעוד אני מבוחן אותה מהצד השני של הרחוב. כשחציתי את הכביש כדי לדבר איתה היא נכנסה אל תוך החנות. אני בעקבותיה. עמדתי מאחוריה מחזיק ספר שנקרא "הוא לא בעניין" מאת ד"ר אביגיל שפריץ בצבע ורוד סגול. עשיתי כאילו אני מדפדף בו. הבחורה הסתכלה על ספר באנגלית שנקרא :"voodoo: origins and practices "
היא הסתכלה בתמונות והעבירה עמודים. עיניה זזו באיטיות כשסרקו את הכתוב מתחת להדפסי הצבע. לבסוף הניחה את הספר בחזרה על המדף ויצאה מהחנות. גם אני הנחתי את הספר שלי- "הוא לא בקטע" על המדף ובמקומו הרמתי את הספר "voodoo: origins and practices"
מאת: Juju Cohen.
פתחתי באקראיות את הספר על תמונה ענקית ויפה בה עמד גבר כושי גדול ממדים ומעט מפחיד לבוש חליפת טוקסידו, פניו צבועים בלבן ולראשו זר פרחים סגולים. קניתי את הספר וקראתי בו כל הלילה.
וודו נראה לי מעניין ביותר. ירדן סיפרה לי פעם בזמן שרקדנו בברקפסט קלאב ברחוב רוטשילד , שהיא הייתה פעם מסתובבת עם אנשים שהיו עושים טקסים של וודו במושבים של איזור השרון. "היינו לוקחים..טוב זה לא היינו...הם...הם היו נגיד לוקחים עז או משהו ומקיזים לו את הדם ושותים...אויש...אני לא מאמינה שחשבתי שזה מגניב. אלוהים...דניאל....אתה יודע, הבחור הזה שיצאתי איתו...אז הוא היה משם. למה אני תמיד הולכת עם הגברים הגרועים האלה...תגיד מה איתך יש לך מישהי?"
"לא ממש". עניתי.
"המממ...טוב... יו אני מתה על השיר הזה....
Do it…do it… my neck, my back,
Lick my pussy and my crack"

לפי הספר, על מנת להטיל על מישהו כישוף בוודו, עליך לקחת משהו אישי שלו. יכול להיות או שעון או תמונה. גם חתיכת שיער.
התכנון היה להסתובב שוב ברחוב טשרניחובסקי בסביבות אותה חנות ספרים ולחפש את הבחורה עם העור הצחור והעניים הירוקות. כך עשיתי לכמה ימים והיא לא הגיע.
ביום הרביעי היא הגיע, לבושה פחות או יותר באותם בגדים. הפעם שיערה לא היה פזור, אלא אסוף, והיה לה פוני מאוד חמוד שהגיע עד העיניים. בכיסי היו זוג מספריים קטנות של ציפורניים. תכננתי לחתוך לה חתיכה קטנה מהשיער ולהצמיד לבובת וודו שבניתי בדמותה. אבל כשראיתי אותה (שוב בוחנת את הספרים החדשים בחלון הראווה) לא זכרתי איך בעצם תכננתי לעשות את זה....להתקרב אליה מספיק על מנת לחתוך לה חתיכה מהשיער. התכננתי לבקש ממנה? החשבתי שאוכל לעשות זאת בלי שתרגיש? היא נכנסה לחנות הספרים ואני ישבתי מעבר לכביש, מדליק סיגריה בעוד השמיים מתקדרים. רעם התגלגל במקום מרוחק כשיצאה, שקית לבנה עם ספר בתוכה בידה השמאלית. שיערה התנופף ברוח. קמתי והלכתי מאחוריה בשקט. לא היינו לבד ברחוב. הלכו ביננו שני אנשים ומאחורי הייתה אישה שמנה עם כלב ודיסקמן. הבחורה שלי עצרה בחנות למזון בריא. חיכיתי שוב בחוץ. היא יצאה עם שקית קינואה והמשיכה בדרכה. לבסוף הגיע לפסאז' והתבוננה בחלון ראווה של חנות בגדים. כשראיתי שבחלון הזה מוצג בגאון פוסטר ענק שבו אני מופיע עם המבט שלי, חייכתי. החנות הייתה כבר סגורה והרחוב היה חשוך. רק בפסאז', שהיה בין שני בניינים, היה מעט אור מגמגם. היא שמעה את צעדי כשהתקרבתי. היא לא שמעה אותי מרים את האבן אבל.
כשראתה אותי חייכה. "היי" היא אמרה. "זה אתה לא?" ופרצה בצחוק מבויש. פניה הסמיקו וליבי התכווץ לרגע. זרקתי עליה את האבן. הייתי רחוק מידי . הייתי צריך להתקרב יותר. לדבר איתה קצת. אידיוט! אידיוט! אני תמיד מדבר עם הפסיכולוג שלי על זה שכשאני במצב של חרדה אני אימפולסיבי מידי. בגלל שלא כיוונתי כמו שצריך האבן פספסה אותה לחלוטין. במקום לפגוע בראשה היא פגעה בזכוכית של חלון הראווה, ממש על האף שלי בתמונה, והתגלגלה על הרצפה. הבחורה צעקה והתחילה לברוח. אני ניסיתי לעצור אותה. קראתי: "רגע רגע...איך קוראים לך?" אבל היא התחמקה. למזלי היה בקבוק של מי עדן על הרצפה. היא לא הייתה מרוכזת במנוסתה, ניסתה אולי להוציא גז מדמיע מהתיק, כי יצא שהיא התחלקה עליו, וכשפגעה עם ראשה ברצפה, זה עשה קלק , והיא איבדה את ההכרה.

סחבתי אותה לחצר אחורית של בניין שעשה רושם נטוש.
אם אבנר היה בארץ כנראה היינו יוצאים לכוס קפה. אחר כך היינו הולכים לאחד המועדונים. היינו עוברים בסלקציה בלי בעיות בעוד כל מיני אנשים שלבשו את בגדיהם המובחרים יישארו מאחור ויתווכחו עם הדור-מן ויאנחו ויתאכזבו. ולאחר שרקדנו ונהננו נלך לשתות בירה בפאב. אבנר היה ממשיך לאיזה מקום של הומואים ואני יתפוס מישהי ואשתה כל כך הרבה שלא אזכור איפה אני גר וכך יהיה לי תירוץ טוב לבקש ממנה שתרד לי בשירותים.
אבל אבנר נטש. אשכרה עזב. מצא משהו יותר טוב מכל זה. נהיה ערפד. ערפד זו מחויבות. ואני מסתכל על הבחורה היפה ששוכבת על האדמה בזמן שטיפות גשם פוגעות באור פניה הלבן ולא זוכר למה רציתי כל כך להטיל עליה כישוף,לחתוך לה חתיכת שיער?
רכנתי ונשכתי את צווארה ושתיתי לה דם.


אמיר נעמן, יליד 1984, משורר וסופר. פרסם בכל גיליונות מעין
הסיפור תמר 2 התפרסם במעין 3, הסיפור השני, 'אני, הדוניסט!', לא פורסם רק בגלל שמעין היה מוצף בחומרים, אבל הוא לא פחות טוב. הוא מובא כבונוס לקוראי אתר האינטרנט של מעין.