בוריס שבר את הראש במחשבה איפה הוא יוכל לקבור את הדוב. בהופעה שהייתה להם בעיירה רכסי נגב, כשעמד הדוב על רגליו, מנופף בכפותיו הגדולות ופוער את פיו באותו חיוך יפה שלו, השליך ילד אחד אבן חדה וגדולה שפגעה במצחו של הדוב שקרס מייד על האדמה. בוריס זינק אליו מייד, הדוב חרחר מעט, הביט באדוניו בעיניים עצובות שהצטעפו בדמעות. הוא פער את פיו והשמיע יללת כאב ומת. בוריס לפת את שערותיו וזעק. הוא קילל ברוסית, כמטורף רץ לעבר הקהל שצפה מאובן במחזה. הקהל צופף עצמו מול בוריס, ולא נתן לו לחפש את הילד שהשליך את האבן והספיק לברוח בינתיים. אחר כך כולם התפזרו בשקט ובוריס נשאר שם לבדו עם הדוב. הוא ליטף את ראשו וניסה לנענע אותו מעט. אבל הדוב היה כבר מת לגמרי. בוריס הביט בעין השמש המאדימה שהעריבה והשמיע יללה כמו שהדוב היה משמיע לעיתים בלילות.
שנתיים הסתובב בוריס עם הדוב השחור. הם הגיעו לכאן עם קרקס "אקסטרא-אטרקציה". הדוב שבה במהרה את ליבם של צופים רבים שבאו לראות אותו מרקד ומהדס על רגליו , מוחה לעיתים כפותיו זו בזו, ומשמיע להפתעתם קולות צחוק צלולים. באחת ההופעות, שבוריס תופף בעוצמה בתוף, רץ הדוב במהירות רבה מדיי ונתקל בחוט תיל שקרע בברכו. מאז הוא צלע. מנהל הקרקס מיאן לקחת אותם חזרה לרוסיה. ובוריס החליט להישאר לבסוף בארץ, עם הדוב.
בכסף שקיבל מהקרקס הוא קנה טרנזיט גדולה וישנה. פרסם מודעות בעיתונים, התקשר למרכזי תרבות, ודיבר ארוכות עם אמרגנים ממולחים. בערים הגדולות מיאנו בכל תוקף לקבל אותם להופעות, והיו אף שאיימו כי יחרימו את הדוב מבוריס. בוריס נבהל. נותרו להם הערים הקטנות, המושבים הנידחים בשפלה, בנגב, ובגליל.
הקהל , רובו ילדים, אהב מאוד את ההופעות.הדוב היה פוצח בריקוד כבד לקול התופים של בוריס. לעיתים במאמץ היה נעמד על רגליו, מביט בעיניו הטובות לכל עבר. מנופף לכולם בכפותיו הגדולות והשעירות. הוא היה טוב, ילדים אהבו אותו. הורים מעטים, אפילו העזו ונתנו לילדיהם ללטף אותו. הדוב היה נענה ללטיפות. אחרים היו מביאים לו צנצנות דבש. שאותם היה מלקק בתאווה למצהלות צחוקם של הילדים. בלילות, היה בוריס נוסע עם הטרנזיט עד שהיה מגיע לחורשה מבודדת, או שדה רחוק. הוא לא כבל את הדוב. אבל נעל את הדלת שהפרידה ביניהם ליתר בטחון. בשר לא היה מאכילו כלל. לא בגלל הכסף אלא משום שחשש שזה יעורר בו את התאווה הרצחנית, הבלתי צפויה, שיש לעיתים לדובים להרוג. לעיתים היה הדוב פוצח בלילה באיזו נהיית געגועים וכאב, שכמו פצעה את ליבו של בוריס. בסופו של דבר לבוריס היה טוב עם הדוב. עכשיו נותר רק הצער. מאז מותו של הדוב, חלף כבר שבוע. בוריס לא רצה להיפרד מהדוב. הוא סירב להאמין שהדוב מת. לבסוף גמלה בליבו ההחלטה. בלילה נסע ליפו, למקום אפל, ששם שחטו חמורים וסוסים זקנים, ומכרו את בשרם לקצבים נוכלים. הוא הכיר את השוחט, ואלרי. וכהשגיע ביקש ממנו שיחתוך בזהירות, ויותיר לו את הפרווה, והראש בשלמותם. ואלרי עשה כך. עוד באותו ערב בוריס ניקה ורחץ היטב את פרוות הדוב, שטף את הראש הגדול. הוא נעמד מול המראה, עטה את הראש הגדול ואת הפרווה השעירה, השחורה. הוא סקר בחדווה את מראהו החדש. למחרת, שלח כבר מודעות צבעוניות ובו הצילום שלו בתור דוב וכתב-"לשמחת המעריצים, בוריס והדוב השחור ,חוזרים להופיע שוב!"


ראובן שבת, יליד 1962. מבקר ספרות ב"חיים אחרים" וב"מקור ראשון". פרסם שני ספרי שירה, ספר ביוגרפיה על הרב יעקב שמש וכמה סיפורים קצרים בכתבי עת. הסיפור דוב שחור פורסם בגיליון 3 של מעין.