בפסטיבל קאן האחרון עלו האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן לקבל את פרס דקל הזהב על סרטם 'הילד'. צמד הבמאים הבלגים המרוגשים בחר להזכיר בנאום הזכייה במאי סיני צעיר ודי עלום: "אנחנו וודאי נטעה בהגיית שמו", התנצלו השניים "הוא הבמאי שעשה את 'העולם'. הבמאי המסקרן ביותר שפועל כיום בעולם", קבעו.
בארבעת סרטיו באורך מלא, הבמאי הסיני ג'יה זאנג קה בן ה-36, מחויב כולו להווה. סרטיו עוסקים בדור שלו עצמו ומנסים לאחוז באגרוף את מרקם החיים של הנוער הסיני שגדל בפרובינציות השוכנות בגבול הערים הגדולות, פרובינציות שהעִיוּר, התיעוש והמערביות הציפו כגלי צונאמי.
כדי לשמר על חירותו האומנותית, זאנג קה העדיף לנתק את עצמו כמעט לחלוטין ממערכות התמיכה הממשלתיות. את סרטיו הוא מצלם בתקציב דל ובמצלמה דיגיטאלית, בסיוע הצלם יו ליק-ואי שמצליח להגיע לרמת רגישות יוצאת דופן בפורמט הדיגיטאלי, וכך לתרום לעוצמה הפואטית של הסרטים .
הסרטים הראשונים של זאנג קה כלל לא הוצגו בבתי הקולנוע אלא נמכרו באופן מחתרתי על גבי עותקי די.וי.די. כך הוא הצליח לפנות לצופיו האמיתיים, אלה שאליהם הוא מכוון את סרטיו - הנוער. לסרטים נוצרה מסגרת של קולנוע מחתרתי, לא תופעה שכיחה בסין הריכוזית, הילה זו סייעה לסרטיו להגיע לשווקים בחו"ל ואל המבקרים. זאנג קה הושווה לגודאר ואלטמן ע"י קנת ג'ונס, המבקר הבכיר של מגזין 'פילם קומנט' וג'ונתן רוזנבאום הגדיל וכינה אותו הבמאי החשוב ביותר בעולם כרגע.

סרטיו הם סרטים של צעירים. מתפקעים מסקס אפיל, סרטיו נחשבים לא בכדי, לסרטים של הרגע. אם גודאר 'היה שם' כדי לתאר ולחקור את תהליך האמריקניזציה בימי הרפובליקה החמישית של דה גול בשנות השישים בצרפת, וקירוסטאמי היה באיראן כדי לתאר ולנתח את הפריפריה האיראנית אחרי חומייני, עכשיו זהו ג'יה זאנג קה שחושף והופך במציאות החיים בענק היואן - סין המתעוררת. עם הפקות של סרטים באורך מלא שאורכות לעיתים לא יותר מ-17 ימי צילום, גם זאנג קה השתמש בטריק של אי הגשת תסריט לאישור הצנזורה הסינית. מהלך כזה גורר חרם מטעם מוסדות המדינה ואיסור על הקרנתו. במקביל, הוא מבטיח הזמנה לפסטיבלים הגדולים ברחבי העולם.

העובדה שזאנג קה מכוון את מצלמתו לעבר עצמו ולעבר חבריו רק מגבירה את התחושה שמבטו נטול מעצורים. זאנג קה אינו מתחבא מאחורי אלגוריות או עלילות ספקטקל מעולמות וזמנים אחרים, סרטים שמאפיינים את במאי הראווה של הדור הקודם, מסוג צ'ן קאיגה ('שלום לפילגש', 1993), וז'אנג יימו ('גיבור', 2002; 'מחול הפגיונות', 2004), המכונים במאי "הדור החמישי". סרטיהם, שכמובן שווקו בהצלחה למערב, היו ניסיון להיצמד לעבר ולמפונטז. לעומתם, זאנג קה ועמיתיו, במאי ה"דור השישי", וואנג קיאשואי ('אופני בייג'ין', 2001; 'חלומות שנחאי', 2005) והצלם-במאי יו ליק-ואי ('Love Will Tear Us Apart', 1999; 'All Tomorrow's Parties', 2003), וכן במאיי המעבר הוותיקים יותר, בהם זאנג יואן ('ממזרי בייג'ין', 1993), מחפשים את אמנותם בבית, וסרטיהם משכפלים את החיים בסין העכשווית.

הראשון בסרטיו של ג'יה זאנג קה הוא 'הכייס' (1997). הסרט מביא את סיפורו של שיאו וו, פרחח צעיר וקומבינטור זעיר שמעביר את זמנו בגניבות קטנות יחד עם חבריו נטולי-המיקוד. חברו הטוב של שיאו וו עומד להתחתן ומחליט לוותר על הידידות ועל חיי השוליים, כדי לבנות לעצמו עתיד נקי. הוא מתכחש לשיאו וו ולא מזמין אותו לחתונה, כדי שנוכחותו של זה לא תעיד על עברו המפוקפק. שיאו וו הפגוע מנסה לעשות כל שאפשר כדי לקבל הזמנה לחתונה הנכספת, וזה כולל גניבת מתנה, שהחבר מסרב ליטול. שיאו וו גם מתאהב ובסצינה קורעת לב הוא קונה למושא אהבתו ביפר כדי שיוכל למצוא אותה בכל זמן. ב'הכייס' מפגין זאנג קה יכולת לשלב בין ספרותיות צ'כובית כמעט לקולנועיות השואפת לריאליזם אה-לה רוסליני ובכך מטיח את הפאתוס של המציאות אל מול המינימליזם של העשייה.
'הכייס' הוא גם מחווה לסרטו של רובר ברסון 'הכייס' (1959), הנערץ על זאנג קה. הסרט נפתח בשאיו העולה לאוטובוס ומזדהה כשוטר כדי שלא יידרש לשלם. בסרט זה מתבלטות התמות המרכזיות שבהם יעסוק בעתיד זאנג קה: הבדידות והניכור, הכמיהה לקשר אנושי והריאליזם המחודד בצילומי העיר והפרובינציות - שוטים ממושכים המבליטים את נוכחות הזמן והתקיעות הרגשית והפיסית של הדמויות. הסרט מכיל נרטיב פתוח שאינו רק מביא את הסיפור, אלא גם מחויב לסביבה המצולמת.
את תפקידו של שיאו וו מגלם הונג ואי וונג, חברו של זאנג קה לספסל הלימודים. זאנג קה נוטה ללהק את חבריו לתפקידים הראשיים. וואי וונג יחזור לשחק בכל סרטיו את אותו תפקיד, דמותו של שיאו וו. גישה זו של זאנג קה מעצימה את תחושת ההווה שהוא מתעקש להציג. הוא עושה סרטים של 'כאן ועכשיו' והבעיות שהסרט מעלה הם בעיות של חבריו, כאן ועכשיו. ואי וונג הוא מעין אלטר אגו של זאנג קה ומגלם את השבריריות של האמן המתעורר כל פעם אל המציאות המרירה. ניתן לומר שגם בזאנג קה יש יסוד של כייס: כייס של רגעים, יוצר שסרטיו נמכרים בשולי הדרך, מפסידן שהמדינה שלו מתכחשת אליו.

'פלטפורם' (2000), סרטו הבא של זאנג קה, הוא סרטו השאפתני ביותר. זהו סיפורה של תקופה - עשר שנים בחייהם של צעירים המקימים להקת פאנק רוק, ששורדת מאמצע שנות ה80 ועד התפרקותה באמצע שנות ה90.
הסרט עוקב אחר חברי הלהקה ומספר דרכם את סיפורו של הדור שגדל תחת הרפורמות של מנהיג סין, דנג שיאו פינג, שהחלו לתפוס תאוצה בשנות ה80. בתקופה זו חלו תמורות גדולות במצבה הסוציו-אקונומי של סין. מרכזים עירוניים שלווים החלו מתמודדים פתאום עם תהליכים לא מוכרים. ההתפרצות של תרבויות ונוהגי-חיים אחרים הותירו צלקות אך גם הנפיקו נוער חדש, כזה שיכול ומוכן לספוג את השינוי. להקת הפאנק רוק שמתוארת בסרט היא השלכה של אותו תהליך. הדור של זאנג קה והדור שמתואר בסרטיו כונה על ידו "דור גלולות ההריון", שנבע כתוצאה מחוק הגבלת הילודה לילד אחד למשפחה. התוצאה היא ילדים ללא אחים. זאנג קה מנסה לתאר את הבדידות הקיומית של דור זה והשלכות החוק על החברה החדשה בסין. זהו אחד מהניסיונות הראשונים להתמודד עם יחסה האמביוולנטי של סין כלפי המערב והרפורמות הכפויות, שלמעשה יוצרים מדיניות כלכלית קפיטליסטית במדינה טוטליטארית.
זהו סרט ארוך-מידות המתפרש על יותר משלוש שעות. הצפייה בו מאתגרת שכן הוא בוחן את סבלנות הצופה, בתוך אפוס המביא את אופי התקופה. אך לזמן יש משמעות כפולה ב'פלטפורם': זאנג קה מייצר תחושה של חיים בתוך גיל ההתבגרות ובה בעת מציג את הלך הדברים במדינה המשילה את האידיאולוגיה שלה ואת זהותה.

'משוחררים ממעצורים' ('Unknown Pleasures', 2002), מביא את סיפורם של בין בין ושיאו זי, שני צעירים החיים בפרבר סמוך לשנחאי. את ימיהם מעבירים צמד החברים בין אולמות סנוקר לחלומות על שדידת בנק. כבני טיפש-עשרה הם מושפעים מסרטים ומתרבות הפופ ששוטפת את סין. הם מתלבשים כמו בסרטים ונוסעים על אופנועים, מבטם הוא מבט ניהיליסטי ופסיאודו-מרדני, אך הם חיים בריק מוחלט.
שם הסרט בסינית 'Ren xiao yao', שמשמעו 'לשוטט חופשי' לפי שורה של צ'ואנג צה, הפילוסוף הסיני בן המאה ה4 לפני הספירה, שידוע כמי התעורר בבוקר ולא ידע האם הוא צ'ואנג צה שחלם שהוא פרפר, או שלמעשה הוא פרפר שחולם שהוא צ'ואנג צה.
שיאו זי צריך להתגייס לצבא בלחץ משפחתו, הם יודעים שתלמיד גדול לא ייצא ממנו אך הוא נכשל בבדיקות הרפואיות, ונותר נטול עתיד. בין בין מתאהב בצ'יאו צ'יאו (טאו זאו, שמופיעה גם ב'פטלפורם'), שחקנית המופיעה במסע פרסום לשמפו. המסע כולל נסיעות מפרכות באוטובוס בין הפרובינציות של סין כדי להופיע בפני התושבים. צ'יאו צ'יאו מנהלת רומן ממושך עם המנג'ר שלה, שהוא גם גנגסטר. הסרט מתמקד בבילוי הפופולארי בסין, חדרי קריוקי הממוקמים בבתי מלון זולים. באחת הסצנות היפות בסרט מגיעים שיאו זי וחברתו לאולם קריוקי, הם צופים בטלוויזיה מחזיקים ידיים ושרים עם המנגינה. זמן לא רב עובר עד שהחברה של שיאו אומרת לו שמועד המבחנים הגיע ולכן היא חייבת לנתק איתו לזמן מה את הקשר, כדי שתוכל ללמוד ללא הסחות דעת. במחווה רומנטית שיאו זי מסכים – "הכול בשביל הנסיכה שלי", הוא אומר לה. לפני הפרידה הוא מעניק לה טלפון סלולרי – אצל זאנג קה זה הופך לאקט הרומנטי ביותר שנראה על בד הקולנוע. הזוגיות שלהם מדומה וחסרת אחריות, אך האירוניה שכביכול צומחת מהסצנה משליכה על עולמם העצוב של ילדי הדור.
בסצנה אחרת פוגשים בין בין ושיאו זי את שיאו וו הנכלולי שמנסה למכור להם די.וי.די צרובים. הם שואלים אותו אם יש לו את הסרטים של שיאו וו או את 'All Tomorrow's Parties' (סרטו של ליק-ואי). הוא צוחק ואומר שאינו מחזיק סרטי ארט-האוס. הם קונים ממנו לבסוף את 'ספרות זולה' (מסרט זה הם שואבים את רעיון השוד). סצנה זו היא מחווה חייכנית לדרך בה הפיצו זאנג קה וחבורתו את הסרטים שלהם ולאופן בו אלה נתפסים כסרטי ארט-האוס בעולם המערבי.

בסרטיו ניתן לראות אלמנטים של בימוי תיאטרון ולא במקרה, זאנג קה היה אומן תנועה לפני שנרשם ללימודים באקדמיה לאמנויות של בייג'ין ללימודי קולנוע. האלמנט התיאטרוני המרכזי בו עושה זאנג קה שימוש הוא רפטטיביות. באחד הרגעים המרגשים בסרט, לאחר ריב בין צ'יאו צ'יאו והאמרגן, היא מנסה לצאת מהקרוואן שלה, אך הוא הודף אותה חזרה פנימה. הפעולה הזאת חוזרת על עצמה במשך דקות ארוכות והשחקנית אינה מפסיקה עד שכוחה תש. בסצנה אחרת מסתבך בין בין עם אותו מנג'ר וזה מחטיף לו סטירות ללא הפסקה, בסצינה נוספת בין בין מנסה להעפיל על דיונה עם האופנוע שלו ללא הצלחה. הפעולות החוזרות ונשנות שנטועות עמוק בתוך הריאליזם של הסרט יוצרות תחושה של תקיעוּת שבה שרוי הנוער הזה והחברה הסינית.
'משוחררים ממעצורים' מתרחש בתקופת ההמתנה להכרזת הועד האולימפי על קיום האולימפיאדה של 2008 בבייג'ין – החותם הסופי לדריסת הרגל המערבית בסין. בסצנה כמעט ונסתרת בסרט, יושבים תושבי פיניאנג, המחוז שבו מתרחש הסרט, צופים בטלוויזיה. כשמוכרזת ההחלטה על האולימפיאדה, הילדים הקטנים מטילים לשמיים זיקוקי די-נור קטנים.

סרטו האחרון לעת עתה הוא 'העולם' (2004) שהוצג בפסטיבל ונציה בשנה שעברה בהצלחה רבה. מדבריו של ג'יה זאנג קה: "העשור האחרון הוא הברוטאלי ביותר ביחס להליך האורבניזציה שעובר על מדינתי. המשחקים האולימפיים שעומדים להתקיים בבייג'ין ב2008 רק גורמים להאצת אותו תהליך מופרז בלאו הכי. העיר שלי הפכה לאתר בנייה אחד גדול, לקניון עצום מידות, למגרש חניה עמוס. הבום הכלכלי של סין שינה את הקשר האנושי בצורה יוצאת דופן, ויצר פערים חברתיים עצומים, במיוחד בין אזרחי ערים גדולות והתושבים באזורים כפריים. עבור יוצרים, היתרון הגדול שהתהליך הזה מביא עימו הוא קידומן של ההפעלות הבידוריות בסין וכמויות הקהל החדש שהוא יוצר. מצד שני, אלפים איבדו את מקום עבודתם, גורדי שחקים בוקעים מהאדמה כפטריות בעוד הגופים האנושיים של כולנו קמלים בקצב דומה. והפועלים מגיעים מהאזורים הכפריים כדי להעמיד לקורבן את בריאותם, ולעיתים את חייהם".
'העולם' הוא סרטו הראשון של זאנג קה שנעשה בתמיכה ציבורית סינית, עובדה מפתיעה שכן מדובר בסרטו החתרני ביותר. הסרט מתאר את חייהם של מפעילי פארק שעשועים חדש שקיים בבייג'ין ושמו 'העולם'. הפארק מכיל שכפולים מוקטנים של ערים מפורסמות מרחבי תבל ונותן לסינים אפשרות לטייל בעולם שהיה סגור להם עד עתה, בלא להזיע. דרך המתרחש במופעים והאחורי הקלעים של הפארק, מצליח זאנג קה לספר את סיפורה של סין שהעולם פורץ אליה ואת סיפור הכישוף שמטיל המערב על התושבים הצמאים לחופש וחירות. הסרט הוירטואוזי מבוים בקלילות התואמת סרטי מיוזיקל או קומדיות של טאטי.
הסרט רווי בסצינות ריקוד באתרים – סיניות מחופשות לגיישות עם שמשיות לצד הר פוג'י או להודיות בטאג' מאהאל. בחורה רצה בגשם בכיכר סן מרקו המוקטנת, או עולה במעלית במגדל אייפל של פארק השעשועים - שליש גובהו של זה שבפריז.
הסרט עובר בין אתר הראווה לתעשיית הזיופים הסינית. הגנגסטר של הסרט, שברִשתו נשבית הגיבורה טאו (טאו זאו) קובע: "אנשים זה משהו שלא חסר בסין". דרך המתרחש במופעים ואחורי הקלעים של הפארק, מצליח זאנג קה לספר את סיפורה של סין שהעולם פורץ אליה ואת סיפור הכישוף שמטיל המערב על התושבים הצמאים לחופש וחירות. הסרט מבוים בקלילות וירטואזית של סרטי מיוזיקל או קומדיות של טאטי.

הצעירים בסין, על פי 'העולם', חווים את חייהם כמשחק, במגרש גדול וריק - הם שולחים הודעות SMS אחד לשני ללא הפסק. ה-SMS הוא מקור קשר מרכזי בחייהם וזאנג קה מתייחס אל הודעות הטקסט ככתוביות בסרט אילם. זאנג קה אינו חוסך בשום פעלול, עד לסיומו הלא צפוי של הסרט הצובע אותו בצבעים אחרים. זאנג קה מצליח לראות ולהראות יופי בטכנולוגיה של הודעות הסלולר – עם קטעי אנימציה שמבטאים את מעוף ההודעה מהכותב למכותב.
סרטיו של זאנג קה הם לא רק סרטים שעוסקים בצעירים אלא גם סרטים ששייכים להם.


תום שובל, נולד בפתח תקווה ב1981 ומתגורר בה. קולנוען בחבורת "בבון" (מסרטיו: "בי.אמ.אקס\אין מוצא", "ואן גוך בתל אביב") ובוגר סם שפיגל. בימים אלה מציג את סרטו "פתח תקוה".
הכתבה על ג'יה זאנג קה נבחרה להיות כתבת השער של מערבון 1. תום שובל הוא חבר מערכת בכיר במערבון ופירסם בכל גיליונות המגזין