רפרם חדד מוצא בסרט קרוב לבית את האלימות השקטה שמפעילות חיילות מג"ב במרכז העיר ירושלים ואת האלימות שמופעלת עליהן


מירי רגב, דוברת צה"ל, נכנסה לתפקידה אחרי ששימשה כצנזורית ראשית לעיתונות ולתקשורת, והיתה דוברת צה"ל השנייה בתפקיד ברציפות. היא שימשה בתפקיד דוברת פיקוד הדרום של צה"ל תחת אלוף הפיקוד יצחק מרדכי. בשנת 1988 מונתה לראש לשכת דובר צה"ל אפרים לפיד, ב-1989 הקימה את מדור יחסי הציבור של מפקדת חילות השדה ושימשה כראש המדור. מאז עברה תפקידים שונים בתוך יחידת דובר צה"ל. ב-2005, עם מינוי דן חלוץ לרמטכ"ל היא מונתה לדוברת צה"ל, והחליפה את קודמתה רות ירון.
קרוב לבית, סרטן של וידי בילו ודליה הגר מביא את סיפורן של שתי חיילות שלא עשו קריירה מהצבא. שתי החיילות שבמרכז הסרט, מירית (נעמה שנדר), וסמדר (סמדר סייר), משרתות כשוטרות מג"ב במרכז ירושלים בתקופת הפיגועים של ראשית שנות האלפיים. הן מוצבות בבסיס במרכז העיר, קל"ב, והסרט עוקב אחר יחסיהן תוך כדי הפעילות היומיומית באזור מגרש הרוסים, רחוב יפו והמדרחוב ברחוב ריבלין. הן נדרשות לפנות לגברים בעלי חזות מזרח תיכונית, לברר האם הם ערבים ולקחת מהם פרטים. תפקידן של הבנות בצבא ללכת ברחובות ירושלים, ולהבדיל בין יהודים לערבים. כשהן מגישות בסוף היום טפסים ריקים, צורחת עליהן המפקדת: "איך זה שהטופס לא מלא בשמות? מה, אין ערבים בירושלים?!" סמדר, העצמאית והישירה מבין הבנות, מתריסה בפניה: "אולי אני לא יודעת איך נראה ערבי". מירית, לעומתה, עגמומית וממושמעת, מתחקרת עוברים ושבים ומנסה להספיק את המכסה היומית גם מתחת לסככה בגשם וגם כשאדם עומד לאחר את האוטובוס לעבודה בגללה.

הסצנה האחרונה באור (קרן ידעיה, 2004), מסיבת הצעירים לפני גיוס, בה אור הצעירה נותנת שירותי מין, היא סצנה מצמררת שמתארת את מקומן של נשים במערך המיליטריסטי (כמאמר המפגינים מתחת לביתו של הרמטכ"ל בקיץ 2006: "הטייסים של החיל האוויר לא רק אונסים, הם גם הורגים"). דוברת צה"ל היא העמדה ששמורה לנשים במציאות המגויסת הישראלית, הן מדברות גברים: מסבירות אותם, מאמינות להם, תומכות בהם וגם מדבררות אותם. המשוררת יעל ברדה, בשירה "שיר אהבה ללוחם מג"ב" משלבת גם היא תשוקה, מיליטריזם ומעמדות למרקחת של פואטיקת הכיבוש.
בילו והגר, במאיות קרוב לבית, עושות שימוש מושכל בתכונה המרכזית של השחקניות הישראליות, הן חברמניות. כמו כל הישראליות, גם המפקדת חברמנית באחד על אחד, אבל בדינמיקה מול כולן היא מפלצת. דווקא נעמה שנדר וסמדר סייר מתעלות מעבר לחיוך המסתחבק של השחקנית הישראלית הממוצעת, ומעל לדכדוך העגמומי של השחקנית הישראלית "הטובה" – והן נותנות הופעה מושכת ואף אלגנטית בתפקיד מירית וסמדר.

על אף שהוא כולל סצנות מלודרמטיות של פיגוע, כלא ולינץ', הסרט שומר על אופי מינורי ועל קצב יציב, ובכך כוחו. על אף נטייה לאקספרסיביות סינמטית בסצנת הפיגוע, הבמאיות שומרות את האלימות מחוץ לפריים. גם בסצנת הלינץ' בסיום הסרט, הלינץ' בעובר האורח הערבי ברחוב, לא נראה, אלא רק נשמע, והבמאיות חותכות אל פניהן של מירית וסמדר, עטויות קסדות, נוסעות/משייטות על טוסטוס - שוט הסיום של הסרט.

אם כן, בקרוב לבית נשמרת האלימות מחוץ לפריים, אבל היא נוכחת בכל סצנה בסרט. הבנות בסרט מנסות לציית ולהסתדר עם בדיקת תעודות הזהות, והפיקוח של הצבא, של המשטרה ושל השב"כ - עם עצמן.
ככלל, הסרט מעט קצר רוח מבחינה סגנונית, בכדי להשתלב בטרנד החמוּר והסקסי של הריאליזם הסטאטי בסגנון גאס ואן סאנט וברונו דומונט, אך בכל זאת שומר על עדינות סבלנית בליווי הגיבורות. המצלמה מתעכבת על הפנים שלהן, אנונימיוֹת. שעמום של גיל ההתבגרות יחד עם ההשפלה של המדים - חיילות במבט ריק א-לה ריינקה דיקסטרה.
הדיאלוג במשורה, והשחקניות המעולות - שהדיוק והאמינות המאפיינים את נוכחותן על הבד כובשים את הלב - מגלמות את טיפוס הבנות בצבא. כשסמדר סייר מדברת, עם מסטיק או בלי, כל מילה מהפנטת. הסרט מתעסק בעצם בלא ספציפי. אמנם למירית משפחה תומכת, ולסמדר משפחה אי שם בחו"ל והיא בודדה, אבל הסרט מאוד מדויק דווקא בחוסר הספציפיות ובבנאליות שהוא מציג. למשל כשהבנות הולכות ברחוב עם מדים, שמוטות כתפיים, עם תיקי גב, כמו פינגווינים. נראות כמו שכל החיילות העייפות בתחנות אוטובוס נראות.

סמדר חסרת המנוחה אוכלת קרמבו, מירית היפהפייה והענוגה בוהה ואוכלת פיתה, מירית מחליפה למדים בשירותים של בית קפה – בסצנות אלה הבמאיות מצליחות לדייק, במיוחד בעזרתן של שתי השחקניות הראשיות. הצילום במרכז ירושלים, הדיאלוגים, השעמום, השילוב בין גיל הנעורים חסר הנחת והאדישות המתישה שמחייב השירות הצבאי – גם אלה מהישגי הסרט.

בכלא, נשים שולטות בנשים. גם ביחידה. מירית העדינה, שנופלת לארץ בפיצוץ שמתרחש במדרחוב, פוקחת את עיניה ומעליה כורע גבר שעוזר לה. מאוחר יותר היא וסמדר יעקבו אחריו (תפקידן הרי לעקוב אחרי גברים) והיא תיתן לו את משפט הפתיחה שיכול להיאמר רק בישראל (או בסרי לנקה): "תודה שעזרת לי בפיגוע". הגרוטסקה היא הריאליזם בישראל. הניג'וס של מירית, שמתעקשת לבצע את המשימות, מנדנד לסמדר שרק רוצה שיניחו לה. בסופרמרקט, סמדר מפלחת מוצרים עם החבר שלה. "תביא לי קרמבו", היא פוקדת בחוסר נחת על בעל הקיוסק. היא רוצה "שיקרה משהו", כדבריה. בתסכולה, בבדיקה גופנית שהיא עורכת לגברת ערבייה ולבנהּ הצעיר, היא צועקת שיזרוק את הפיתה, "כוס אמכּ!" עם זאת, על אף תסכולה, לא נראה שסרבנות במובן הפוליטי המאורגן, היא אופציה בשבילה. סרבנות היא פריבילגיה ששמורה לאלה שהשירות הצבאי הוא לא דלת הכניסה שלהם לחברה הישראלית. בדואים, דרוזים ועולים חדשים לא יכולים להרשות לעצמם לסרב. גיבורות הסרט אינן עולות חדשות, וגם לא בוחרות בסירוב האקטיבי. השאלות שעולות אצלן הן האם אלה המגויסים, שלא מסרבים, האם הם מסכימים? משת"פים? האם הם שותפים פעילים? ההתנגדות של סמדר ויתר הבנות נובעת מהצעירוּת שלהן. המרד שלהן הוא בחפיף - להבריז, לעשן איפה שאסור, לרכל, לשוטט במקום לסייר.

מירית וסמדר, יותר משהן חוששות מפיגועים, מפחדות שהמפקדות שלהן יראו שהן לא נמצאות במקומן. הסרט מראה את החשש של מי שמפקח מפני מי שמפקח עליו. מירית מרפה מעט ממחויבותה למילוי הפקודות ונענית לרוחה המרדנית של סמדר. שתיהן מנסות להתפלח ולנוח במספרה. במקום לעקוב אחרי ערבים, הן עוקבות אחרי המפקדת, שעוקבת אחריהן. החיילות עצמן פועלות כמחתרת של זמן פנוי כנגד המפקדות. כמו תלמידות שמתפלחות למרכז העיר באמצע יום הלימודים, החיילות מסיירות בין החנויות, כשהמשימה שלהן דורשת מבט אטום וחשדני - לעקוב אחרי גברים כהי עור, והן נמשכות לסוג אחר של מבט - מבט מפנטז אל חלונות הראווה של חנויות הבגדים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-2005 הועסקו בישראל כ-70,000 מאבטחים, 4.7% מכוח העבודה במשק. רבע מהם הופעלו בירושלים. אחת ההוראות הניתנות למאבטחי אוטובוסים היא לשאול עוברי אורח "שאלות מתעניינות החותרות לתשובה" על מנת לוודא שהם דוברי עברית לא חשודה (עברית שלא משתמשת בעיצורים גרוניים). השאלה הנפוצה ביותר היא "מה נשמע?" כל ניסיון של עובר אורח שלא לענות על השאלה נתפס כהתחכמות. הסרט קרוב לבית מתמקד בסוכנוֹת של השליטה הישראלית בירושלים המערבית, במאבטחות שלה למעשה, ומתאר את שגרת הסיורים בזוגות של חיילות מג"ב באזור רחוב יפו. הסרט מפרק את הבנאליות והשערורייתיות שבתשאול אנשים. הבמאיות מפשיטות את הסיטואציה - שתי ילדות עם מדים פונות לאדם ומבקשות ממנו תעודת זהות. יש משהו מגוחך במצב המשטור הזה שמבוסס על שיתוף פעולה מלא של עוברי האורח הפלסטינים. איליה סולימאן בהתערבות אלוהית (2002), הופך זאת כבר לסאטירה, כשתיירים מבקשים עזרה בכיוונים בירושלים, מפלסטיני כפות לצד ג'יפ של צה"ל. בקרוב לבית נראה שהתגובה הנורמלית לפניית הילדות במדים היא לחייך, להסתובב ולהמשיך הלאה, כמו שעושה הבחור בסוף הסרט. בגלל התגובה הטבעית הזו שלו והשאלה "מה תעשי לי?" הוא מותקף על ידי האנשים ברחוב ונעשה בו לינץ'.

קרוב לבית מציג מבט לא עצל לתוך המציאות העצלה של שגרת מג"ב קרוב לבית, במרכז העיר ירושלים. הסרט סודות המסדר (שלדון לטיש, 2001), בכיכובו של ז'אן קלוד ואן דאם צולם באזור רחוב יפו בירושלים, אבל אין הפקות ישראליות באורך מלא שצולמו במקום, בעיקר בגלל הפחד הישראלי הידוע מהקונפליקט שירושלים מייצגת ומייצרת בכל דימוי. אותו פחד שמבריח יוצרים מכל התחומים לתל אביב שנראית על פניו פחות מורכבת. מרכז העיר ירושלים זוכה בסרט קרוב לבית לתיאור נאמן ומרתק. עצם ארגון הסרט סביב רחוב יפו הוא כבר עניין חריג, הוא כבר מגולל בתוכו קונפליקט. לקראת סוף הסרט, המפקדת מעדכנת את הבנות: "אירועי פסטיבל ישראל בפתח, והיחידה שלנו לוקחת חלק". המפקדת לא לקחה לעצמה קרדיט שלא מגיע לה, היחידה שלה באמת לוקחת חלק באירועי פסטיבל ישראל. ההכרה המיידית של הצופה היא שאין "תרבות גבוהה" של מופעים בינלאומיים בירושלים בלי מג"ב ואין מג"ב בלי "תרבות גבוהה" של מופעים בינלאומיים בירושלים. אין פסטיבל בלי צבא ואין צבא בלי פסטיבל. הסרט מדויק גם בתיאור מרכז ירושלים, עיר מוזנחת של הולכי רגל ואוטובוסים, המאוכלסת בבני "המעמדות המעשנים" - בעלי עסקים קטנים, פועלים, ערבים וחיילות. זוהי הזירה של הכיבוש, על פי הסרט. לא רק מחסומים בגדה, סוכות אבלים בשכם, ילדים קטועי איברים בעזה, התנכלויות מתנחלים לחקלאים, חומת ההפרדה או כבישים עוקפים – אלא היומיום של ירושלים, בתי הקפה, המדרחוב, האוטובוסים, ההליכה לעבודה, פנסיונרים, בנייני מגורים, חדרי מדרגות, מגרש הרוסים, קריית הממשלה, הכנסת, מוזיאון ישראל, האוניברסיטה העברית, בצלאל, סם שפיגל. הכיבוש הוא כאן.