("החירות להצהיר כי אני אדם חולה [...] החירות למות ללא דיאגנוזה" – איוואן איליץ')
א.
הלכתי למסיבה על גג ברחוב פרץ חיוּת. השמים היו שחורים במיוחד, רק סיריוס הבהב קצת מעל האופק הדרומי. לא הכרתי שם אף-אחד. מי יודע בכלל איך הגעתי לשם. אחרי שעתיים התחלתי לדבר עם בחורה שקראו לה בת-עמי, ועם מישהו גבוה בחולצה אדומה. עמדנו ליד הקיר של הגג. הגבוה אמר: "הלכתי היום ברחוב והקפצתי את המפתחות של האוטו ביד, ככה בכיף. בדיוק עברה בחורה, הסתכלנו אחד על השני, מאוד חמודה, היא חייכה אלי כשאני מעיף ככה את המפתחות באוויר ותופס אותם, אז כדי להראות לה מה זה העפתי את המפתחות ממש גבוה, אז הם עפו לי מעל לראש ונפלו לביוב". בת-עמי צחקה. "מביך", אמרתי. "כן", אמר הגבוה, "מאוד מביך. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ככה זה". "כן", אמרה בת-עמי, "גם לי קרה דבר מביך. ישבתי באוניברסיטה בספרייה, ופתאום כל האנשים בשולחן ליד התחילו להגיד שיש משהו מסריח. כל אחד בדק מה מסריח". "בטח דרכת על חרא מקודם", הפסיק אותה הגבוה. "כן", אמרה בת-עמי, "אבל רק אחרי זה הבנתי שזאת אני".
בת-עמי והגבוה צחקו.
"לך יש משהו מביך?" שאל אותי הגבוה. "לא", אמרתי, "לא קורים לי כאלה דברים". "בטח קרה לך משהו אחד מביך", הוא אמר, "דבר אחד, כל החיים!" "לא", אמרתי לו. היה לו קשה להבין את זה, אף-אחד לא מבין את זה, אבל ככה זה: אני חי, הכל מתקתק כמו שעון, מתעורר בבוקר וכל מה שצריך. בדיוק ההפך מכולם: כולם יורקים על עצמם בטעות ומשתינים על המכנסיים, ומקיאים ומאפרים איפה שלא צריך ודופקים את האוטו של ההורים של החברה שלהם. אצלי הכל רגיל, לפי הציפיות. לגבוה זה לא הזיז. הוא המשיך ללחוץ, וגם בת-עמי עזרה לו: "דבר מביך אחד, נו".
"קרה לי אולי דבר אחד מביך", אמרתי בסוף, "לפני שבע שנים". שתיקה. אין דרך חזרה. היה נדמה לי שהשמים משחירים עוד הרבה יותר, אפילו סיריוס נעלם. "זה סיפור ארוך", אמרתי להם בקול שקט. העיניים שלהם נצצו. "הרבה פרטים", הוספתי בקול השקט, "אולי נוותר?" הצעתי. "לא!" תבע הגבוה, "תספר על הדבר המביך!"
אז סיפרתי על הדבר המביך שקרה לי כשעבדתי בתור כותב לחוברות של ויזה. "עבדתי בזה אולי שנתיים", אמרתי להם, "הייתי די טוב בזה. מתנה חינם, כולל משלוח, סט מהודר, כל הרפרטואר. המצאתי גם כמה דברים משלי, מאוד אהבו אותי שם". בת-עמי והגבוה נעצו בי את העיניים הנוצצות שלהם. במיוחד בת-עמי.
"יום אחד הייתי צריך כבר להגיש את כל הטקסטים עד שעה 12:00 בצהריים. החוברת כבר היתה כמעט מוכנה, הבעיה היתה שלא כתבתי כלום. שום דבר. כל הזמן דחיתי את זה, ובסוף לא נשאר זמן. זה מה שקורה. אז שכבתי על הרצפה וחיכיתי שהמפיקה של הדבר הזה, יעל, תתקשר ותתחיל לצעוק, כי הם היו די לחוצים בחוברות האלה, במיוחד שזאת היתה חוברת של פסח, שזה לחץ מיוחד. היה כבר אולי 11:58 ועוד לא כתבתי כלום. ב-12:04 השליח צלצל בדלת, הייתי אמור להעביר לו את כל מה שכתבתי, ככה עבדנו. הוא צלצל כמה פעמים ולא עניתי. עשר דקות אחרי שהוא הלך הטלפון צלצל. החלטתי שאני לא יכול לא לענות, אז עניתי. זאת היתה ההיא מהחוברת והיא התחילה לצעוק עלי מה עם החומר. אמרתי לה שאני לא יכול לכתוב, אז היא שאלה אותי למה, אז אמרתי לה שאני לא יכול לזוז כי נדבקתי בכלבת. הדבר המביך זה שאבא שלה מת באמת מכלבת כמה שנים לפני זה. היא התחילה לבכות שעתיים ולא היה לי מה להגיד לה. אחרי זה גם פיטרו אותי".
הם לא אמרו כלום. בת-עמי קצת התרחקה. "מה קרה?" שאלתי, "זה לא מספיק מביך?" היא כמעט נעלמה בין כל האנשים. הגבוה התקרב אלי קצת. "מה זה הסיפור הזה שסיפרת?" הוא שאל. "זה סיפור שקרה", אמרתי לו, "סתם סיפור". הוא התקרב אלי עוד יותר והמצח שלו כמעט נגע בשלי. "אתה יודע מה זה כלבת שאתה מספר את הסיפור הזה?" "לא", אמרתי, "זאת אומרת כן, זאת מחלה, כלבת". "פגשת פעם מישהו שיש לו כלבת?" הוא שאל בקול צרוד. "לא", אמרתי, "אבל אני מצטער אם אתה מכיר מישהו שחולה, אני באמת לא התכוונתי שזה יהיה מעליב". המוזיקה החרישה לי את האוזניים פתאום. כל האנשים שעל הגג רקדו. הגבוה קרב את הפה שלו אל האוזן שלי ואמר: "אני רוצה שתבוא איתי לאנשהו". הוא התחיל ללכת אל היציאה של הגג. נשארתי במקום אבל הוא סימן לי לבוא איתו. לא היתה לי הרבה ברירה. הלכתי אחריו וירדנו אל תוך הדירה, דירה חשוכה וגדולה. לא שמעו שם יותר את המוזיקה, לא שמעו כלום. עברנו חדר ועוד חדר ונכנסנו לתוך סלון. היו שם שתי ספות שחורות גדולות, ומכשיר טלוויזיה כבוי. "תשב", הוא אמר לי. ישבתי. הוא התיישב על הספה מולי.
"אמיר חולה", הוא אמר. "כולם פה חברים של אמיר. מה יש לאמיר?"
"כלבת?" ניסיתי.
"לאמיר יש כלבת", הוא אמר. "אמיר שוכב במיטה. אני רוצה שתיכנס לחדר של אמיר".
"אבל אני לא מכיר אותו", אמרתי.
"תיכנס ותכיר", הוא אמר.
הוא קם. קמתי אחריו. פנינו אל הדלת. הוא פתח אותה, נכנס והדליק את האור. החדר היה כתום. "בבקשה", הוא אמר. בחדר של אמיר לא היה כלום חוץ מכיסא. "תיכנס ותשב על הכיסא", הוא אמר. "ואיפה אמיר?" שאלתי אותו. "אמיר יבוא". נכנסתי לחדר. הוא סגר אחרי את הדלת. התיישבתי על הכיסא והסתכלתי על הקירות.
פתאום יצא קוף. מהצד השני יצא עוד קוף. ניסיתי לקום מהכיסא אבל שני הקופים קפצו עלי והפילו אותי לרצפה. עוד קופים יצאו מכל הצדדים, עוד ועוד קופים, על התקרה ועל הרצפה ומתחת לכיסא, עוד ועוד קופים שיצאו מכל מקום אפשרי, מהפינות שבין הקירות לתקרה נכנסו ארבעה קופים ענקיים ודחפו פנימה את כל הקופים שניסו לצאת החוצה. היו שם אולי ארבעים קופים וקוף אחד הרים לי את החולצה וכל הקופים ניסו להיכנס לי לתוך הבטן, דרך העור. שני קופים הכניסו יד אחת לתוך האוזן שלי ואחת לתוך הראש. חמישה קופים פתחו את הנחיריים שלי וקוף נוסף נכנס לי לתוך האף. עוד הרבה קופים באו, נלחמתי בהם אבל אי-אפשר היה – כל הקופים חשבו שאני הבית שלהם, ושהם חייבים לחזור פנימה. הם היו מאוד חזקים, הקופים, עשרה מהם כבר נכנסו וכל השאר באו אחריהם. קוף אחד הכניס רגל לתוך הפה שלי. חשבתי שאני הולך להקיא אבל הוא דחף את עצמו לתוך הראש שלי יחד עם כל החברים שלו. בלעתי את כל הקופים. קופים אמיתיים, בשר ודם. ראיתי אותם בעיני, הרגשתי אותם. מגע הפרוות שלהם בעור שלי. הצריחות שלהם באוזניים שלי.
ברחתי משם. הגבוה עוד ישב בסלון – הוא קם וצעק אלי משהו, אבל המשכתי לרוץ. ירדתי לרחוב. רצתי בשדרות בן-ציון. הלב שלי פעם כל-כך מהר, הגוף שלי היה מלא קופים. תפסתי מונית. נסעתי הביתה. תל-אביב היתה יפה באותו לילה, שוקקת כולה. סיריוס עלה שוב בדרום. נזכרתי בבת-עמי, קיוויתי שעוד ניפגש.

ב.
שכבתי על המיטה ולא יכולתי לזוז. לצדי שכבה נערה, אקרא לה פה בת-עמי. חיפשתי את סיריוס בחלון, אבל רק שמש גדולה היתה שם. השעה היתה 12:04 בצהריים.
משהו צריך היה להיכתב, משהו בהול. מכוניות צפרו ברחוב, קטנועים בלמו, ילדים בעטו בפחית. עבודה דחופה כלשהי עמדה על הפרק, עבודה שדחיתי ימים, אולי שבועות. היו אלו, ללא ספק, השניות האחרונות שעוד נותרו, לפני ששער ענקי יינעל בפני. המילים – מה הן היו? צריך היה לפאר שואב-אבק, להלל את שואב-האבק. "שואב-האבק", כך אמור הייתי לטעון, "הוא מדהים". מכשירים ומכונות רבים טרפו את דקות הערות שלי, כוסות נוצצות, סטים של סכינים. "הסכינים", כך ציפו ממני להגיד, "הסכינים חדים במיוחד. הסכינים חותכים כל דבר".
מישהו צלצל בדלת. ביקשתי מבת-עמי שתפתח, אבל בת-עמי שכבה ללא ניע, שקועה בחלום. זה בטח השליח, חשבתי, זה חייב להיות השליח. ובכל זאת לא יכולתי לזוז. השליח הנהדר - עומד עם קסדה על ראשו. השליח המהיר. פעמון הדלת האמיץ. הדלת עצמה: הַקישו עליה. קולות הדפיקה כל-כך נעימים. מי לא ירצה כזאת דלת?
בקושי הזזתי את יד שמאל. השליח צלצל שוב ואז הלך. אחרי כמה דקות גם הטלפון צלצל. "בת-עמי", התחננתי, "תעני לטלפון". המצח שלה התכווץ. מפגש לא נעים בחלום. זה נכון, לא כל החלומות חלומיים, לא כולם משגעים. הטלפון שעל הרצפה המשיך לצלצל. טלפון אלחוטי בגוון שנהב. איש לא יכול לדמיין טלפון כזה, טלפון עז, ראוותני. הפלתי את עצמי במאמץ מן המיטה וזחלתי אל הטלפון, סנטימטר ועוד סנטימטר. הטלפון הפסיק לצלצל, והתחיל מיד שוב. הרמתי את השפופרת. זאת היתה יעל מהחוברת.
"מה קורה?" היא שאלה, "אתה נורמלי?"
"יעל", אמרתי לה, "אני מצטער. אי-אפשר לזוז".
היא נבהלה: "מה זה אי-אפשר לזוז?"
"יעל", אמרתי לה, "אי-אפשר לזוז".
חמודה כזאת, יעל. היא היא הזמינה בשבילי אמבולנס. הם עלו למעלה עם אלונקה ושאלו מה המצב ואם אני אוכל ושותה. אמרתי להם שלא, לא יצא. עסוק מדי, אני עסוק מדי. אחד מהם הלך להביא לי כוס מים. הם ביקשו שאשתה. המים! אף-פעם לא ראיתי דבר כל-כך נורא. המים, הכל נחבא בהם ומשתולל, לא אלוהים ברא אותם, זה השטן! איזה רוע יש שם, במים, כמה פחד ומוות! קללה, המים האלה, אובדן ושכול ועיוורון! כל הכיעור על פני האדמה, כל החולה, המעוות, הכל מן המים! לא אגע במים האלה! צעקתי, הַרחיקו ממני את המים!

בועז לביא, יליד 1974. סופר, מתרגם (בין השאר "הוליווד" של בוקובסקי) וספקולנט.