נהר המקונג
הלילה חלפתי על שלוש מיטות
כמו שטתי במקונג
ולחשתי את יפי הפרת והחידקל.
מתחת לרגע התמיד
מחפשת
מתחת לציץ השמאלי
יש לי חור,
ואתה ממלא לי אותו
בגברים אחרים.
ריח של בירה "טייגר"
על גופך.

בבדידות,
יש רעש צרצרים מדרום ללאוס.
ממטרות של אוויר קר מהנוי.
הגב מתנשף,
הישבן מהודק;
כתם דיו על הבטן.

בחשק אתה אוגף
את העצב שלי
טוחן בזחיחות
מיני נטיות של השקט.

בעט, צייר לי תרשים זרימה
בצבע אחיד
בדיוק
על פרחים טריים באגרטל שתקנה לי.

אשפיך למרגלותיך שורשים,
רוצה לגמור להקיא גרגירי
אבק
בערוותי. הנח את ידך
בתוך תחתוני. תהיה אישי;
מי מעז לעזוב מחלה באמצע ים?

*
לחכות למאהב ביניים
מסניף שרשרת מוזיקאלית.
שעמום זה
אינרציה של רגליים מתאהבות
שנתעטפו והתלפפו
בהזדקרות של מספיק
מדי
גברים
הערב.
במיאוס, בתיעוב של בלון.
אני קטלוג בגדים
אישיות דו-קוטבית
בעיר הזו אני
דיכאון מהודקת על עץ.

תל אביב
הוא כעס עליי והלך
לקחת מהמלצרית
את מספר הטלפון שלה.
נכנס לי לקוס בשביל לפתור
את בעיות הקיום.
רציתי לערסל את ליאור שפייר
אל תוך תוכי, למזוג
עליו מים חמים.

בוקר אחד, על זמנהוף,
ראיתי איש זקן, שורק אושר. תהיתי איך זה
ורציתי לשאול גם מה הטעם.
ריח טרי מתאדה בשמש ומעלה ניחוח צחנה
של עיר לאחר שטיפה
פסוקה. הזבלנים עושים רעשים עם המשאית.
יש תדפיס של שאגאל בחלון הגלריה.
כסאות בית הקפה יורדים מן השולחנות,
נגררים החוצה על ידי מלצרים זועפים

עכשיו זה מה שקורה. עכשיו זה כל החיים.
אני ויונתן הלכנו לטפס על עץ שקמה, הבטנו בשמיים
הבהירים של העיר, והשעה הייתה ערב.
אמר לי: "איך זה הולך?" שאל
"אני לא אמור לגעת בך? אני ידיד שלך?" ציין ש"צורב לי בשפתיים,
איפה שנישקת אותי מקודם".
שילבתי את האצבעות שלי בשלו, אמרתי
"הנה מותר".

שיר ערים חורפי
בקומה ה-26,
בצפון
שכבת גשם
מכסה את הרצליה. מהחלון הזה, אני יכולה לראות
גם את חורף 2002. יש רעש של סערת גלים,
יש ריח של ים שחור
יש קור ולא משנה העיר. אני נוסקת לאטלאט
לבדלבד
עם בדיוק.

בבית הקפה, לחש לי גבר שישב מאחורי:
"אתם שקועים בשיחה וזה יפה, נדמה שמשהו שונה מכל העולם מתרחש פה"
"זה רגע היסטורי", סיפרתי לו. "וזה נראה כך" הנהן והדחקתי את כל הלילות שלא היו. כי הן לא היו.

באור השמש, אז בפריז;
התחבאתי במיצג צדדי של קולנוע ריק ורציתי להזדיין
שם במרכז פומפידו, לדמיין שעשיתי את זה,
בתוך הבריכה הדקה המזליפה
שפריצים אל גגות- העיר
פ ר י זזז.
אבל כמובן שירד הגשם.
ובדה-לאת, שכבתי לבד על המיטה הגדולה, באכסניה היפה, בעיירה הציורית
דה- לאתתת.
קראתי מגזינים באנגלית ושמעתי את הלבדדד.

קרי האהבה היא לא החיים,
אלא נדבך סיכה
על חולצה
שמסירים.

*
אל הקור החד סטרי מפזרת
גברים נעלמים בחושך,
והעיר הגדולה
מנצנצת אורות ניאון,
נקודות חמוצות מבעבעות.

עיבוד נתונים אתה קורא שירה
מתוחכמת
מהרצליה פיתוח, קרוב לים.
היית טייס עם 7 גיחות לשטח אויב, פעם.
חיי:
תקופות גברים.
טאבולה ראסה של רשימות זין.

מאמרים בטירול
גבוה בין העננים באפס מעלות מינוס 3 זה משתנה
לאורך הכביש נוסעים החוצה ממינכן, בתוך תמונה אמיתית
והחלון לבן והשמש לבנה.
העננים קשורים בחוט
ומנמיכים אל תוכם.
אל
הרקום
ריפודים.
מוכרת ומרגשת
אמר
פומבי לי
אמרה
כמו סוכריות זכוכית מתוקות
רועשות על הלשונות,
בשפה של שברים.

חורף בטירול
ואישה מסתובבת עירומה במלכותיות ה"גולדן הירש",
גורסת מיצי פירות.
אומרת:
שק לי בדגדוגים וכמה זלצבורג יפה.

זוכרת זכרותך
זוכרת שרצית
משפט של אונס על דרגש עץ.
אני זוכרת איך אמרתי עכשיו לשבור את הקרח
עכשיו נתנשק
אני זוכרת זכרותך בזיכרונות.

איך תהיה רומנטיקה-
כשנשכב מאוזנים
מרותקים לזמן? בודדים מהדיונות
של אפריקה הגדולה. אל גורדי השחקים
ניו יורק. ניו יורק.
אהפוך את הלב
תהפוך לי את הבטן
אחרי זה נתאהב.

ואן נויין היא משוררת תסריטאית ושחקנית, נולדה בישראל בשנת 1982 למשפחה ויאטנמית. השירים (מלבד שיר ערים חורפי, שמופיע רק כאן) פורסמו במעין 2. לאחר מכן, ואן פירסמה סיפור במעין 3. עובדת על הספר הראשון שייצא בהוצאת מעין